פסיכולוגיה ניסיונית. סלקציה של מצבים אטרקטיביים

פסיכולוגיה ניסיונית. סלקציה של מצבים אטרקטיביים

חלק 02 – מחשבות

פרק 02-01: חופש מקונספציות שקריות

"בשאלות רבות אנו מסתמכים על מה שהוכנס לראשנו בחינוך מהבית או על "ההיגיון הפשוט"; אנו פוחדים לערער את הרגשת הבטחון שלנו. אם אינכם מסכימים עם האשמה זאת, המתינו קצת, בקרוב תרגישו זאת על בשרכם."

אריק רודג'רס

תוכן עיניינים:

02-01-01) קונספציות ותפקידן בתהליך היווצרות האמ"ש (אמוציות שליליות)

02-01-02) מקורות הקונספציות.

02-01-03) קונספציות גלויות וסמויות.

02-01-04) קונספציות גלויות "ריקות" וקונספציות "עבודה" גלויות.

02-01-05) פרקטיקה של ניגודים והחלפה מכאנית.

02-01-06) אנטי-קונספציה. הגדרות וסוגים. דוגמה של קונספציה על "עתיד".

02-01-07) הכנת רשימת הקונספציות.

02-01-08) סיווג הקונספציות על פי התוכן.

02-01-09) מטרות חזקות וחלשות.

02-01-10) סיווג הפירושים. נושא של קרובי משפחה. קונספציה של "קשר".

02-01-11) בחירת הפירושים. דוגמאות.

02-01-12) התבוננות בקונספציות, נימוקים ונימוקי נגד.

02-01-13) שיטת הבדיקה הישירה של קונספציות.

02-01-14) החלפה מחזורית של פירושים.

02-01-15) הקונספציה המופשטת של ה''אני". שיטת הכרת ההיעדרות.

02-01-01) במהלך סילוקן של אמוציות שליליות (אמ''ש) את שמה לב שבדרך כלל הן נוצרות כאשר הדברים מתרחשים לא כפי שאת מצפה. אמ''ש מלוות במחשבות ''כך לא נכון'', ''זה לא טוב'', ''צריך בדרך אחרת''. במילים אחרות, ציפיות שלך לגבי מה ש''צריך'' להיות מנוגדות למצב בפועל, והרגל לחוות אמ''ש פועל אוטומטית ברגעים אלה.

תוך כדי שיפור במאמציך לחיסול אמ''ש והבנה יותר ויותר ברורה שאת לא רוצה לחוות אותן, שאת רוצה להפסיק את ההרגל הזה מכיוון שנמאסת בו, תוך כדי חיזוק רצונך המשמח לחוות תפיסות מוארות, תוך הפקת הנאה מבהירות שכלית, את מתחילה לגלות עניין בהסתכלות ביקורתית על קונספציות.

המילה ''קונספציה'' משמשת במדע כהגדרה של מערכת היפותזות ופירושים של נתוני ניסוים די בלתי סותרות.

המילה ''קונספציה'' בספר זה משמשת בהתאם לפרשנות שהיא קיבלה בשפתנו המדוברת - ''מערכת דעות המאומצת בצורה מכאנית''.

''בצורה מכאנית'' פירושו תוך חיקוי עיוור, בלי חשיבה עצמאית, תחת השפעה של אמ''ש (כגון הרגשת נחיתות עצמית, אי נוחות, פחד של יחס שלילי כלפיך, פחד של בדידות וכו'), ללא שיפוט עצמאי, בלי חיפוש כל בסיס של נתוני התנסות.

במילים אחרות, בן אדם מקבל איזו שהיא טענה בדרך של אמונה ואחר כך חי כאילו טענה זו אמיתית ללא כל ספק.

''מערכת דעות'' – סט יציב של מחשבות הנוצרות על פי הרגל בנסיבות מסוימות.

לדוגמה, אם ילד קיבל מכה ובוכה נוצר סט מחשבות רגילות, כגון ''ילד בוכה – כואב לו – צריך לנחם אותו''. ניתן להגיד שכאן ישנה קונספציה ''יש לנחם ילד שבוכה''. עם הזמן את יכולה לגלות שכמות הבכי והדרישות מצד הילד הולכת וגדלה, נדרש לנחם לעתים קרובות יותר ויותר, ואז את יכולה להטיל ספק בקונספציה זו ולהתחיל לחשוב. כתוצאה מתהליך חשיבה, ניסוים, התבוננות, המסקנות הנובעות מהנ''ל והניסיון החדש שקיבלת, את יכולה להסיק כי לנחם ילד פירושו ללמד אותו לחוות רחמים עצמיים. לבסוף את יכולה לשנות את התנהגותך – לא רק לא לנחם, אלא להפך – לא לשים לב לילד בכל פעם שהוא חווה אמ"ש אינטנסיביות. ברגע של הפסקה בבכי שלו יש לתת לו תשומת לב וסימפתיה במידה שאת מרגישה אותן. כך ילד יבין שבכי, יבבות ורחמים עצמיים מונעים ממנו את תשומת לבך ויקבל אתגר להפסקת ההרגל ליצירת אמ''ש במצבים אלה.

ואת בסופו של דבר תחסלי קונספציה, תחווי את תחושת הבהירות ויישאר לך רק לשאוף למצב שחיסול אמ''ש יהיה מושלם כאשר הילד מנסה להשיג את תשומת לבך באמצעות הבכי.

02-01-02) את סופגת קונספציות ממקורות שונים.

לדוגמה, אם בזמן ארוחת צהרים אימא תראה ג'וק, תעוות פניה, תצעק בקול רם בפחד ודחייה ותזרוק אותו לאסלה, ילד שסופג וקולט כל דבר יספוג גם את היחס הזה לג'וקים, ולאחר מכן בקלות יקבל קונספציה: ''ג'וקים זה גועל-נפש''. זה אופן אמוציונאלי של מסירת קונספציות.

דרך אחרת היא השפעת אישיות בעלת סמכות.

כאשר מישהו ''מכובד'', ''חשוב'' או ''חכם'' אומר בפנים רציניות שאסור לעשות את זה ואת זה, נוטים לקבל את הטענות האלו. הרי לא יתכן שאיש כל כך ''חכם'' ו"מכובד'' ידבר שטויות.

הדרך השלישית היא קבלת קונספציות תוך כדי חיקוי. כאשר את נכנסת לחוג אנשים מסוים את מתחילה לקלוט קונספציות שלהם במטרה להתקבל ולא להיות דחויה.

ראוי לציין בייחוד את הכאב והפחד כאמצעים למסירת קונספציות. לדוגמה ילד נפל, קיבל מכה ופחד, ברגע זה תחת השפעת סבתא המרחמת, הוא יקלוט בקלות קונספציה ש''לרוץ מהר זה מסוכן ורע, ואילו לשבת בשקט זה טוב ובטוח''.

הדרך החמישית מבוססת על שגיאה כאשר סט עובדות מסוים נלקח כמלא וסופי. כאשר אומרים ''אין חיים על המאדים'', מתכוונים שהנחה זו מבוססת על העובדות הידועות כיום, יתכן שבעתיד יתגלו עובדות בלתי צפויות ופנטסטיות, אך עם הזמן לא יישאר צל של ספק שאין חיים על המאדים.

הדרך השישית היא שגיאה לוגית נטו, טעות בהנחות היסוד, או אטימות שכלית אשר על פי הגדרה הנה אינרציה של חשיבה כתוצאה של אמ''ש אינטנסיביות.

הדרך השביעית מבוססת על רגש חשיבות עצמית.

כשאתה אומר משהוא בצורה סמכותית מופגנת, אתה יוצר דימוי עצמי גבוה בעיני אשתך, ידיד, חבר לעבודה, ולאחר מכן בלית ברירה אתה תצטרך לעמוד על דעתך עד הסוף, ללא כל קשר לאבסורדיות של דעה זו, תוך שימוש בלחץ פסיכולוגי (''מה, אתה לא מבין?''), בלבול מכוון של העניין, במילים אחרות תוך יצירת אי בהירות.

הדרך השמינית היא העברת קונספציות באמצעות יצירת רצונות מכאניים טורדניים. לדוגמה, אם אביך חושב, שאת ''חייבת'' להודיע היכן את מתכוונת ללון, עם מי את עושה סקס וכו', כאשר את יוצאת מהבית ולא מדווחת לו כלום הוא מתמלא בדאגה, תוקפנות, הוא רוצה לחייב אותך לחיות בהתאם לרצונו ומתחיל להמציא סיפורים מצמררים לביסוס דאגותיו. וככל שהשטות שהוא ממציא יותר מפחידה, הרי יש יותר סיכוי שהיא תשפיע עליך יותר. בדרך זאת הוא עושה מאמץ ליצירת קונספציות חדשות בראשו ומנסה להעביר אותן אליך בכדי שיוכל לנהל את חייך ולהחזיק אותך בכלא.

המקור התשיעי הוא אחד הנפוצים ביותר, זאת צורת חשיבה לא ישרה. את עלולה לא להתחשב בנימוקים מסוימים, לא להגיע עד סופו של תהליך חשיבה מחמת חשש שהתוצאה תהיה מנוגדת לעקרונותיך, או את עלולה בגלל העצלנות שלך לא לבחון בצורה מדוקדקת את הנקודות החלשות של הקונספציה שלך.

לצורת ה"חשיבה" הזאת אופייניות תבניות כמו "ברור ש...", "לכולם ידוע ש...", המדענים מזמן גילו ש..." (ולאחר מכן אין בודאי כל הפניה אל מקור מדעי קונקרטי, השוואה עם דעות אחרות) וכו'.

02-01-03) המקרים שאנשים באמת חושבים נדירים מאוד. לגבי המושג "לחשוב" רוב האנשים מפתחים ערבוביה של קונספציות עמומות, ולאו דווקא מבינים אותו כתהליך של דיון בנימוקים, ניתוחם והשוואתם.

קונספציות מחולקות לשני סוגים עיקריים: גלויות וסמויות. את הקונספציות מהסוג הראשון בן אדם מנסח בעצמו ואחר כך פועל לפיהן. לדוגמה, בן אדם קרא ספר, בו היה כתוב שכרוב טוב לבריאות, ולאחר מכן התחיל לשכנע בכך את קרובי משפחתו.

הנה דוגמה לקונספציה סמויה: אם ישאלו בן אדם, האם אפשר להפסיק לחוות אמ"ש, הוא בודאי יענה ''לא''. אבל זה לא אומר, שהוא פעם חשב על נושא זה, שקל דעות ונימוקים של מישהו אחר או ניסה לעשות מאמץ בעצמו. הוא אפילו לא חשב על כך, ולפני ששאלו אותו לא ידע שיענה באופן כזה.

למרות שהקונספציות הנ''ל סמויות, הן מכתיבות את דרכי התנהגות של בן אדם באופן לא פחות קשוח מקונספציות גלויות. אם מישהו שמאמין בקונספציה ''אי אפשר להפסיק אמ"ש'' מתחיל לחשוב, הוא עשוי להגיע למסקנות שונות, כגון ''לא ניתן להפסיק'', "אולי זה אפשרי'', ''לא יודע, לא ניסיתי'', ''צריך לחשוב'', ''למה לא'' וכו'. אך עדיין הוא יתנהג כאילו הוא מקבל באמונה שלמה את הקונספציה שאי אפשר להפסיק לחוות אמ"ש.

אם בן אדם עושה עבירה עקב אי ידיעת החוק, הוא עדיין נושא באחריות משפטית. בדומה לכך אנשים חווים תוצאות של הקונספציות שלהם למרות שאפילו לא חושדים בקיומן.

עוד דוגמה אחת של קונספציה סמויה: ''אני לא אוכל להגיע לתודעה צלולה עד סוף חיי''. אי אפשר להכחיש קונספציה זו תוך התנסות. יש סיכוי קטן שהקונספציה הזאת תגרום לדאגה כל שהיא, מכיוון שהיא נוגעת בדברים רחוקים מדי כמו "סוף חיים" ובלתי ברורים כמו ''תודעה צלולה". היא לא תגרום לדיאלוג פנימי חזק - הדיאלוג הפנימי עוסק בדברים יותר חיוניים.

אם מישהו ישמיע מחשבה זו, את יכולה אפילו לא להסכים (כתוצאה של מצב הרוח) או להישאר במצב ניטראלי. אבל הקונספציה הנ''ל תמשיך לפעול ולדכא את ההתכוונות שלך.

את עשויה לגלות את הקונספציה באקראי, כתוצאה ממאמצך לסלק אמ"ש, מהיווצרות תפיסות מוארות, מבקרת דיאלוג פנימי (די''פ) כאוטי משיחה עם מתרגל אחר וכו'. רק לאחר מכן את תוכלי להרגיש את העומס הכבד של הקונספציה הזאת ולהתחיל להתאמץ על מנת להיפטר ממנו.

קונספציה גלויה נגישה לביקורת באופן מיידי. לפני שקונספציה סמויה תהיה נגישה לניתוח, יש לגלות אותה ולנסח, והדבר לא פשוט כלל.

על מנת לגלות קונספציה סמויה, הנני מציע להשתמש ברישום וניתוח די''פ בעת הופעתם של אמ"ש, רקע שלילי (רק''ש) או מצב אנרגטי שלילי (מא''ש). כל קונספציה גלויה או סמויה מהווה חלק של דיאלוג פנימי (די''פ), שהינו שרשרת מחשבות העוברות במהירות. די''פ מורכב ממספר שכבות (יפורט בהרחבה בפרקים הבאים). דיאלוג פנימי חזק מורכב ממילים שלמות, וקטע מדי''פ זה יכול להימשך כחלק משניה או יותר. דיאלוג פנימי עיוור מורכב מקטעי מילים ותמונות שנמשכים כ- 1/30 שנייה כל אחד. המחשבה שמורכבת משרשרת הקטעים הנ''ל יכולה להימשך זמן קצר מאוד, לדוגמה 1/3 שנייה, כך שהבחנה במחשבות כאלה ורישומן דורשים תשומת לב רבה ומהירות גבוהה של חיסול אמ"ש.

אני קורא לתרגול שתיארתי לעיל – "עבודה אופרטיבית עם קונספציות סמויות".

דרך אחרת היא חיפוש מחשבות רזוננטיות. בטכניקה זו, כאשר אני חווה רקע שלילי (רק"ש) או מצב אנרגטי שלילי (מא''ש), אני לא מסלק אותם מיידית, אלא בודק נושאים ושאלות רלוונטיים, כגון: "מה מדכא ומדאיג אותי כרגע? מגהץ נשאר דלוק? לא. ילד רעב? לא... בעיות בעבודה? לא... ". אני מחפש מחשבות שתגרומנה לתופעת הרזוננס - עליה חדה באינטנסיביות של רק"ש, היווצרות אמ"ש.

עלייה זו מצביעה על כיוון לחיפוש הקונספציה הסמויה. בשלב הבא אני בודק מחשבות מהאזור הזה עד שאגלה תגובות רזוננטיות שוב, מה שיביא אותי לצמצום אזור החיפוש. ככל שאזור החיפוש מוגדר יותר, הסיכוי להשיג בהירות פתאומית רב יותר.

ככל שהעיסוק בתרגול זה תדיר יותר, נרכשת יכולת רבה יותר.

הדרך השלישית לגלות את תחום החיפוש של קונספציות סמויות היא "הפקת דגמים יוצרי הרזוננס". את תשני את המצב הקיים בדמיונך ותסתכלי מה יקרה - האם הרקע השלילי יתחזק, ייחלש או יישאר כפי שהיה. לדוגמה תדמייני שמשכורתך עלתה, ולאחר מכן שהיא ירדה. אחר כך תדמייני שהילד שלך התחיל להשתפר בלימודים, לאחר מכן – להידרדר בלימודים. וכך הלאה. כל פעם את תראי החלשת רק"ש או התחזקותו, אך נושא מסוים יגיב באופן תדיר וחזק במיוחד, מה שיעיד על כך, שדווקא בו יש לחפש הקונספציה הסמויה.

לעתים קרובות חיפוש קונספציות יביא לגילוי של מספר קונספציות בבת אחת. לדוגמה: יש אצלך אורחים, אתם שותים תה, נוצרת בך דאגה. תוך בדיקת הדיאלוג הפנימי (די''פ) את מבינה שאת מפחדת, שהילד שלך ילעס בקול רם. מכאן – הקונספציה הראשונה: "ללעוס בקול רם זה לא תרבותי, לא יפה". ממשיכה בחיפושים: "למה דווקא אני מפחדת, הרי לא אני לועסת בקול רם? ... כנראה, מכיוון שהוא הילד שלי". מכאן - הקונספציה השנייה: אני אחראית על התנהגותו של הילד שלי". וכך הלאה. מסתבר שקונספציות פועלות בקבוצות ותומכות אחת בשנייה.

על מנת שתוכלי להשיג צלילות, עליך לבודד קונספציות ולבחון כל אחת מהן בנפרד.

02-01-04) נבחן כעת שני סוגים של קונספציות גלויות. הסוג הראשון הוא קונספציות שמתגלות כבלתי מבוססות כבר בהתבוננות ראשונית. נכנה אותן "ריקות בהחלט". הסוג השני – קונספציות שהתבוננות בהן אינה מובילה להבנה מהירה של ריקנותן. דרוש ניתוח, התבוננות בנימוקים ובנימוקים שכנגד, בנימוקים נגד הנימוקים שכנגד וכו'. נכנה אותן קונספציות ה"עבודה".

תהליך ההשתחררות מקונספציה ריקה בהחלט נראה פשוט, אך לאמתו של דבר אינו כה קל. הרי ישנה סיבה כלשהי, לפיה הקונספציה השגויה קיימת עבורך למרות שברור לך לחלוטין שהיא אינה מבוססת. את הסיבה הזאת יש להסיר. בתור סיבה שכזאת יכולה להופיע כל אחת מתשע הסיבות הנ"ל, ובנוסף לכך – אינרציה, הרגל.

על מנת להיפטר מהרגל ולו הזעיר ביותר דרושים מאמצים עקביים משמחים, בייחוד כאשר ישנם הרגלים נוספים התומכים בו, כגון הרגל לחוות אמ''ש במצב הנתון. למשל, פעם בילדות חשבת שאת לא יפה. גם אם בהמשך גילית כי דעה זו שגויה, וכי בשעה שאת לא יפה בעיני אחד, את יפיפייה בעיני מישהו אחר, המשכת לחוות אותן אמ"ש בזמן פגישותיך עם בנים מתוך אינרציה. הקונספציה נהפכה מגלויה לסמויה והמשיכה לפעול אוטומטית כמקור להיווצרות אמ''ש.

02-01-05) לצורך התגברות על אינרציה של קיום הקונספציות השגויות בוודאות (או אלה שקרובות למצב זה כתוצאה מעבודה עליהן), אני ממליץ שיטת הניגודים. אני מנסח תחילה טענה שמנוגדת לקונספציה נתונה, כלומר מנסח אנטי-קונספציה. לאחר מכן אני מבצע תרגול פורמאלי (בהרחבה יפורט בהמשך) מאות פעמים במשך היום, אני שואל את עצמי, מה נראה לי תקף נכון לעכשיו – קונספציה או אנטי-קונספציה? המחשבה "אני לא יפה" או המחשבה "אני מוצאת חן בעיני מישהו אחד ולא מוצאת חן בעיני מישהו אחר"?

כתוצאה מתרגול זה, שבמהלכו את מסלק את האמ"ש הנוצרות, את משיגה את המטרה – השפעתה של הקונספציה השגויה על התנהגותך נחלשת עד שנעלמת כלל.

השיטה השנייה נקראת שיטת ההחלפה מכאנית (הח''מ). שיטה זו יעילה עבור אותן הקונספציות השגויות אשר נדחסו אל תוכך בכוח - בלחץ פסיכולוגי גס. אימא גונחת מעליך: "את תשבי כבר בשקט!!!", או להפך, מסתכלת עליך בצער, כמעט בוכה: "למה את מכלימה אותי...". את מתכווצת ו"מבינה" שלשבת בשקט – טוב, להשתובב – רע.

שיטת ההחלפה המכאנית נעוצה בכך, שאני חוזר ומשנן את האנטי-קונספציה במשך פרק זמן מסוים, למשל במשך שעה שלמה כל יום. התרגול מחלישה את השפעת הקונספציה במידה ניכרת.

שיטה זו מאפשרת גם לסלק לגמרי את קונספציות ה"עבודה", כאשר הן קרובות למצבן של הקונספציות השגויות בוודאות.

לדוגמה, כנגד הקונספציה "יש לעזור לאנשים" ניתן להציב אנטי-קונספציה "אני רוצה לעזור למי שאני רוצה, למי שמוצא חן בעיניי". לעתים קרובות ניתן לנסח אנטי-קונספציות באמצעות תוספת "לא": "אם הוא עושה סקס עם מישהי אחרת, זה אומר שאני מעניינת אותו פחות" - "אם הוא עושה סקס עם מישהי אחרת, זה "לא" אומר שאני מעניינת אותו פחות".

בעת ביצוע הח"מ אין צורך להניח כל שאר העיסוקים בצד, ניתן בהחלט לשלב אותו עם פעילות אחרת ללא הפסד ביעילותה של הח"מ. במשך החיים חזרנו על הקונספציה הנתונה עשרות ומאות אלפי פעמים, בקול או בלב, אבל כוחה של השפעה עיוורת הרבה יותר קטן מכוחה של ההשפעה שנבחרה לפי הרצון המלא שמחה. לכן רק עשרת אלפים חזרות של אנטי-קונספציה מסלקות את הקונספציה השגויה תוך דחיקתה באופן מכאני.

אין לחשוש שאנטי-קונספציה תתפוס את מקומה של קונספציה ותהפוך בעצמה למכשול. זה לא יקרה, משום שאת לא מקבלת אותה בלא מודעות, אלא משתמשת בה במודע במטרה ברורה לחלוטין – להדחיק את המנגנון הזר.

ניתן לבצע את שיטת הח"מ בקבוצה של מספר מתרגלים, תחילה משתתפת אחת, מדקלמת את האנטי-קונספציה, אחר כך משתתפת שנייה וכן הלאה. אין צורך אפילו להיות קשובה מאוד.

02-01-06) נגדיר את המושג ''אנטי-קונספציה''. אנטי-קונספציה היא טענה אשר:

א. מנוגדת למשמעותה של הקונספציה הנבדקת,

ב. גורמת לרזוננס עם תפיסות מוארות (תפ''מ),

ג. נראית לי כרגע יותר מבוססת מהקונספציה.

אנטי-קונספציה של קונספציה מופשטת (ראי את הגדרתה בהמשך) עשויה לא לכלול תכונה ג., מכיוון שעל פי הגדרתה לא ניתן לבסס או להכחיש אותה. לדוגמה, אני יכול לחבר אנטי-קונספציה: "אין עתיד, יש כאן ועכשיו". אני לא יכול לבסס את הנאמר, מפני שמילה ''עתיד'' אינה מציינת סט ספציפי כלשהו של תפיסות, ולכן איני יכול לומר שהעתיד ישנו או איננו, הרי לא מובן במה מדובר. יחד עם זאת, יש רצון לפעול על פי אנטי-קונספציה זו, מכיוון שהטענה הנ''ל גורמת לתחושת התלהבות מוקדמת, להיווצרותם של רצונות משמחים, להשתחררות מלחץ של דאגות מכל מיני סוגים, הקשורות למחשבות על ''עתיד''.

האם שימוש באנטי-קונספציה אינו מהווה הונאה עצמית? אני אראה שלא. הקונספציה ההתחלתית האומרת ''יש עתיד" מהווה סט מילים ללא משמעות, מכיוון שיש לך מחשבות הכוללות את המילה "עתיד", יש לך אמוציה, הנוצרת כאשר אומרים את המילה "עתיד", יש רצון, הנוצר כאשר את חושבת תוך שימוש במילה "עתיד", אך אין תפיסה עצמאית כלשהי, שאת יכולה לקרוא לה "עתיד". כל תפיסה קיימת כאן ועכשיו.

יוצא אפוא שיש לך ברירה: או לתמוך במחשבות שעל פי הרגל גורמות להיווצרות אמ"ש, או לתמוך במחשבות אחרות, המכחישות את המחשבות הקודמות, ולא גורמות להיווצרות אמ"ש. יחד עם זאת, שתי המחשבות הינן קונספציות מופשטות, דהיינו טענות חסרות משמעות.

כמובן יש רצון לתמוך במחשבה מס' 2, ואחרי שהיא תנטרל את השפעתה השלילית של המחשבה מס' 1, אני בקלות אוותר על שתיהן, כיוון שאני מבין בבירור שהמילה ''עתיד'' אינה מתייחסת לתפיסה מסוימת כלשהי. זה אומר, שאני לא מתחיל "להאמין" באנטי-קונספציה, אלא משתמש בה בתור כלי עזר יעיל. באמצעות יצירת זוג קונספציה – אנטי-קונספציה את משתחררת מהרגל חשיבה אוטומטי. במקרה של קונספציות שגרתיות. את גם יכולה לקבל ניסיון אמיתי שיאפשר לך לבחור נקודת-ראות זו או אחרת כיותר מבוססת מבחינתך או לעזוב את שתיהן.

אם בכף אחת של המאוזניים מונחת קונספציה שאני קיבלתי באופן מכאני ללא כל שיפוט, אני רוצה קודם לאזן אותה באמצעות אנטי- קונספציה ולאחר מכן לחקור את שתיהן בהיותי חופשי מדעות קדומות ואמ"ש.

בנוגע לביטויים הכוללים מילים שאינן מסמנות שום דבר מסוים: אני מחליט בינתיים להשתמש בהם במידה והם גורמים ליצירת תפיסות מוארות כתוצאה מההרגל הקיים.

אפילו רוח חלשה עלולה למוטט עץ ענק שהתכופף תחת הכובד שלו.

קונספציה מסוימת, שהייתה מנוגדת במשך שנים לכל הגיון ולכל הרצונות המשמחים, יכולה להתמוטט ברגע אחד כאילו מעצמה. את יכולה במשך 30 שנה לגור עם קרובי משפחה ולהיות מעורבת ביחסים אתם, מכיוון ש''כך צריך", כך "נהוג", ולא עם אותם אנשים שיש לך באמת רצון משמח להיות בקרבתם.

30 שנה את יכולה להגיד "שלום" לשכנים, לדבר על מזג האוויר ועל עבודה, כיוון ש"לא מקובל לוותר". ברגע מסוים, הרעלה משקר ומפחד של היחס השלילי תהיה לך כל כך ברורה, שמיד לאחר שתשמעי את האנטי-קונספציה תגלי פתאום בבהירות צלולה: ''הרי אפשר להיות אחרת!".

הקונספציה מתמוטטת.

קונספציות אחרות דורשות עבודה מאומצת, לפני שהן תתמוטטנה. אך עבודה זו אינה עבור רווחים בעתיד הרחוק. להפך, את מקבלת את התוצאה מיד, כבר עכשיו, לאחר שתשיגי עליה יחסית בבהירות בעניין.

אחרי כל סדרה של החלפה מכאנית (הח''מ), לאחר כל דיון בנימוקים ש"בעד" ו"נגד" נוצר גל של בהירות המלווה בתפיסות מוארות אחרות.

כך צעד אחרי צעד את מתקדמת בדרך למימוש רצונותיך המשמחים – להשתחררות מאמ"ש ואטימות, להיווצרות ופיתוח של תפיסות מוארות.

02-01-07) בהירות שהשגת בדבר קיומה של קונספציה עשויה להיעלם תוך דקה, והקונספציה הזאת שוב תהפוך לסמויה, את פשוט תשכחי את הגילוי שלך.

הדבר נהיר למדי. אם תנסי כבר עכשיו לספור את כל הקונספציות שגילית, תראי שאת יכולה להיזכר רק בחלק קטן מהן.

הוה אומר, שכל הקונספציות שכרגע לא הצלחת להיזכר בהן נמצאות מחוץ לבקרתך, חומקות ממבטך, ויתכן שכבר עכשיו הן משפיעות עליך באותה העוצמה.

כשתעלה צלילות תודעתך, תגיעי למצב בלתי שגרתי שאינך רגילה להיות בו. אי לכך את מתחילה במהירות (לפעמים תוך מספר שניות) להיגרר בחזרה למצב רגיל, שבו לא הייתה כל בהירות. לעתים קרובות את מגלה כל גילוי פעמים רבות, לכן הנני מציע לחבר את רשימת הקונספציות שגילית ולמלא אותה תוך כדי גילוי קונספציות חדשות.

זה מקל לא רק על ניתוח של קונספציות, אלא גם על מהלך חיפוש הרזוננס עם קונספציות, האחראיות על הרקע השלילי (רק''ש) – את לוקחת רשימת הקונספציות ועוברת על כל השורות.

במקרה של פעילות שכלית מכאנית לא נוצרת בהירות, כמו זו שנוצרת במקרה של תפיסות מוארות (תפ''מ). אם פעם אחת הסקת מסקנה כלשהי, יתכן שבפעם הבאה פשוט תחזרי על אותה המסקנה בלי שתרגישי במשהו חדש. להפך, בהירות שהושגה ברגע של תפיסה מוארת תמיד תלווה בתחושה של חידוש, גם כשהיא מתוארת בעזרת אותן המילים הידועות לך.

רוב האנשים בדרך כלל לא מתאמצים על מנת להשיג צלילות, אלא רק מחליפים קונספציה אחת בזולתה, קודם מאמינים במשהו אחד, אחר כך במשהו אחר. קשה למצוא בן אדם שעושה מאמץ על מנת להשיג צלילות ולא רק מסיק מסקנות על פי כללי הלוגיקה. בדיוק באותה מידה קשה למצוא בן אדם עם ניסיון של סילוק אמ"ש ולא סתם של הדחקת אמ"ש על ידי אמוציות אחרות.

02-01-08) נסווג את כל הקונספציות לפי התוכן. לקונספציות מסוגים שונים יש כוח, יציבות ורמת ההשתלבות שונים בתערובת הקונספטואלית. בדרך כלל יותר יעיל לנקוט בגישות שונות לסוגים שונים של קונספציות. חשוב למיין במדויק את הקונספציות גם לפי התוכן.

כל הקונספציות מתחלקות לשני סוגים עיקריים: קונספציות ''מופשטות'' וקונספציות ''מעורבות''.

קונספציות מופשטות הינן טענות שמורכבות ממילים שאינן מסמנות שום תפיסות מוגדרת ומשמעותן אינה ברורה לחלוטין.

לדוגמה: "העולם נצחי". אין לך כל מושג מה זה ''נצחי'' ומה זה ''העולם'' – אין לך תפיסות מוגדרת שאת יכולה לסמן בעזרת המילים האלה.

עוד דוגמה של קונספציה מופשטת - ''אני בן אדם''. לא מובן הן מה זה ''אני'', הן מה זה ''בן אדם'', אך כמובן כל אחד בטוח שהוא – בן אדם.

עוד דוגמאות של קונספציות מופשטות: יש שינוי, יש משהו שלא משתנה, יש התחלה, יש סוף, יש תודעה צלולה, יש מצבי דכדוך, יש סובייקט, יש אובייקט, יש משהו חי, יש משהו מת, יש משהו אחד, יש משהו אחר, יש קיום, יש תודעה, יש משהו בלי תודעה, יש משהו פעיל, יש משהו סביל, יש אני, יש אתה, יש משהו שלם, יש חלק, יש עבר, יש הווה, יש עתיד.

הקונספציות המעורבות הינן טענות אשר בהן מושגים חסרי משמעות, כגון ''נצח'', ''יושר'', ''הסדר העולמי'', ''צדק'', ''אלוהים'', מעורבים עם מושגים המסמנים תפיסות מוגדרות בהחלט, כגון ''בושה'', ''אסור'', ''תעשה'', ''חייב'' וכד'. לדוגמה – ''הצדק דורש שאני אעשה דבר זה או אחר''. מה פירוש של המילה ''צדק'' – לא מובן לאף אחד, בשעה שהביטוי ''לעשות דבר זה או אחר" – מובן לכול. דוגמה אחרת: ''להיות רע – זה בושה''. מה זה ''רע'' – לא ידוע, בשעה שהכול יודעים מה פירושו ''להרגיש בושה''. בני אדם ממש אוכלים את עצמם באמצעות הכמות האדירה של קונספציות מעורבות.

קונספציות מעורבות מערערות את יכולת האדם לחוות תפיסות מוארות (בין היתר על רצונות משמחים), מכיוון שהן שולטות בחייך בצורה קשוחה, ויחד עם זאת, סיבה שלטונן נסתרת מן ההבנה.

לדוגמה תדמייני לך ש"מעשים" כמו ''להיות בעל אופי רע'' או ''לא לממש את כוונות בורא העולם'' היו מהווים עבירות פליליות על פי החוק ללא כל פרשנות. איזה בלבול היה נוצר, כאשר בית משפט היה דן ב''עבירות" האלה ומשטרה הייתה פועלת על פי פסקי דין של משפט שכזה.

אבל חייך השגרתיים מתנהלים בדיוק באופן הזה. הכנסת (קונספציה) מחוקקת חוק שלפיו "להיות ערום זה בושה", בית המשפט (הרצון המכאני) נותן פסק דין: ''יש להתלבש מייד''. השוטרים (אמוציה של בושה, פחד מלהיות מגונה וכו') עוקבים אחריך שתבצעי את הפקודה. כתוצאה – בלגן טוטלי, יצירת אמ"ש מגוונות, חוסר רצונות משמחים ובסופו של דבר, אין כל שינוי שאמור להוביל אותך למצבים הרצויים לך.

ניתן לחלק את הקונספציות המעורבות למספר סוגים, כגון:

- קונספציות שגרתיות,

- קונספציות על השיטה,

- קונספציות חברתיות,

- קונספציות בסיסיות,

- עדיפויות מכאניות,

- דאגנויות,

- הערכות,

- מטרות מכאניות,

- הערכות מכאניות,

- פירושים מכאניות.

הקונספציות השגרתיות – טענות הקובעות חיים יום יומיים. "בגד בארון חייב להיות נקי", "אסור לאכול על הרצפה", "צריך לקום בבוקר מוקדם ולא להסתובב עד מאוחר", ''צריך לעבוד קשה ולהרוויח כסף כמה שיותר", ''צריך לתת כבוד למבוגרים'', "צריך לחסוך כסף", "צריך לשמור על הדברים הנמצאים באחריותך", "צריך שתהיה מטרה בחיים ויש לשאוף להגשים אותה" וכו'.

כל הקונספציות השגרתיות משתמשות במונחים "צריך" או "אסור", "לא טוב", וכו' בצורה גלויה או סמויה. מה פירושו של "צריך", "לא צריך", "טוב", "לא טוב", מדוע זה אסור וזה מותר לא ידוע, ואף אחד לא חושב על כך.

בדומה לקונספציות שגרתיות, יכולות להופיע קונספציות אפילו לגבי השיטה: "צריך לסלק אמ"ש", "רע להיות קונספטואלי" וכו'. שיטת הדרך הישירה (שד"י) עוסקת בהפעלת מאמצים למימוש רצונות משמחים, דהיינו רצונות המלווים בהתרגשות יתרה, בהתלהבות מוקדמת ובתפיסות מוארות אחרות, בתנאי שהרצונות הנ''ל שייכים לשני סוגים הבאים:

1) סילוק מצבי דכדכוך (אמ"ש, קונספציות, רצונות מכאניים, כלומר אלה שאינם רצונות משמחים, תחושות בלתי נעימות, תודעה מבדילה מכאנית),

2) היווצרות תפיסות מוארות (תפי''מ) (ראי את הרשימה בפרק ''אסטרטגית התרגול היעיל").

אני בכל מקרה ממליץ לפעול על פי רצונות משמחים, אבל אם הם לא שייכים לשני הסוגים הנ''ל, הם לא מהווים חלק של שיטת הדרך הישירה על פי הגדרתה. לכן ניתן לקרוא לפעילות על פי הקונספציות הנ''ל בשם אחר, למשל ''שלבים מוקדמים''.

הקונספציות החברתיות קובעות התנהגות של אנשים בחברה, יחסים בין אנשים או בין אנשים למוסדות ציבוריים וחברתיים כמו רבנות, חנויות, משטרה וכו'.

על מנת לעבוד בצורה יעילה עם קונספציות יש לגלות ולהכין את רשימת המחלות הקונספטואליות הקשות במיוחד, אשר השתרשו כל כך עמוק בתוך בן אדם, שאפילו סימונן הפשוט (עוד לפני התבוננות כלשהי בהן או סילוקן) מהווה בעיה רצינית ביותר עקב היווצרותן המיידית של אמ"ש רבות – הן מסוג האמ"ש ''הקורעות'' והן מסוג האמ"ש ''הלוחצות". את הקונספציות הנ''ל אני מכנה ''בסיסיות''. מכיוון שלקונספציות הבסיסיות קשורה כמות אדירה של אמ"ש, ייתכן מצב שהמתרגל לא יהיה מסוגל אפילו לגלות אצלו את הקונספציות האלה. לכן כדאי במקרה זה לפנות למתרגלים אחרים, על מנת שהם ''יעבירו'' אותך לפי רשימת הקונספציות הבסיסיות הידועות להם, תוך כדי התבוננות בתגובתך. העובדה שלכל תרבות ולכל תקופה אופייניות קונספציות בסיסיות טיפוסיות מקלה את משימה זו.

עדיפויות מכאניות – סט מחשבות בנושא "היה טוב אילו היה כך". בדרך כלל את לא חושבת, למה זה יהיה "טוב", ופועלת על פי הסכמה ידועה, ללא כל ניתוח, בהתאם לניסיון שלך מפעמים קודמות, כאשר מה שאירע נראה לך כ"טוב". עדיפויות לא מכאניות הינן הנחות שמבוססות על שיקול זה: "על בסיס הנסיבות הנתונות והחוקיות הידועה לי, אני מניחה שאירועים מסוימים אלה או אחרים יובילו לתוצאה הרצויה עבורי.

דאגנויות – מקרה פרטי של עדיפויות מכאניות – סט של מחשבות בנושא "כמה נורא אם זה יקרה'', "חס וחלילה אם זה יקרה". קונספציה זו מלווה באמ"ש בעלות אותו שם. את בדרך כלל לא מנתחת את השינויים שחלו לאחר משהו שחששת מפניו.

אם תכיני רשימה של מצבים כאלה, תוכלי לגלות בקלות שלעתים קרובות הם משנים את חייך כך, שאת חושבת בדיעבד: "איזה מזל שהכול הסתדר בדרך זו".

הערכות - תיאור של סט תפיסות מסוים בהתאם לקנה מידה מוגדר. הערכה מכאנית נוצרת במקרה שקנה המידה שבחרת אבסורדי, כלומר לא מבוסס על ניתוח ממצאי ניסיונך, זו שקלטת בצורה המכאנית. ייתכן גם שקנה מידה זה אינו קיים כלל והערכה נעשית מתוך הרגל או במטרה לתמוך באמ"ש.

להפך, אם הערכה נוצרת כתוצאה של רצון משמח ומבוססת על חשיבה צלולה, היא לא הופכת לאייקון שמחובר הדוקות לקבוצה של תפיסות, ואת בכל רגע יכולה להשתחרר ממנה. הדבר מאפשר גמישות של פירושים ומקנה לך חופש שנחוץ להתגברות על התודעה המבדילה המכאנית.

מטרות מכאניות – סט מחשבות בנושא "אני חייבת להשיג את זה", "צריך להשיג את זה". את לא מנתחת את השינויים שקרו במקרים דומים בעבר. אם תעשי כזה ניתוח, תגלי בקלות שלעתים קרובות את בסופו של דבר היית מאוכזבת, לא קיבלת מה שביקשת להשיג.

מטרות בלתי מכאניות - מחשבות מסוג "אני רוצה לממש רצון משמח זה או אחר". אל תבלבלי בין מחשבות לרצונות! יש רצון "ללכת לבלות", ויש מחשבה "אני רוצה ללכת לבלות". בתהליך מימוש רצון משמח (אשר מהווה מטרה בלתי מכאנית) אני עוקב אחרי רזוננס בינו לבין רצונות שמתפקדים כ" כלים למימוש הרצון".

לאותו סוג של מטרות שייכות גם מחשבות הנקראות "מטרות ביניים", אשר מתייחסות לרצונות שאנו מגדירים כ"כלים". לדוגמה, יחד עם הרצון לאכול מקושקשת, מופיעה גם מחשבה-מטרה "אני רוצה להכין מקושקשת" ומחשבה-מטרת בייניים זו: "צריך להדליק תנור (בשל הנסיבות הנתונות, כולל הרצון והתנור, והחוקיות הידועה לי)".

הבלבול בעניין זה נוצר כתוצאה מכך, שבשפתנו המילה "מטרה" משמשת הן עבור מחשבה והן עבור רצון. אחרי התרת הערבוב הזה, ניתן יהיה בקלות להגיע לבהירות.

הערכות מכאניות – סט מחשבות מסוג "הוא לא היה צריך לעשות את זה", "בן אדם טוב". הערכות בלתי מכאניות הינן מחשבות מסוג "תגובותיו אלה מאפשרות להניח, שהוא מרגיש כך או אחרת", "מכיוון שהוא פועל באופן זה, אני מגדיר את פעולותיו כך".

פירושים מכאניים מבוססים על בחירה מקרית או על הרגל מכאני, או נובעים מאמ"ש, אך לא מבוססים על תהליך חשיבה. לדוגמה, אם את נכנסת לחדר וצועקת, אני עשוי להיעלב ולמצוא לעצמי פירוש התומך באמוציה זו: "היא פשוט חוצפנית". אבל אם אני בן אדם עם שיקול דעת, אני מבין שיש מספר פירושים, כגון "היא עורכת ניסוי", או "זו הייתה בדיחה", או "היא צעקה לא עלי" וכו'. בהתאם לנסיבות ולחוקיות הידועה לי, אני בסופו של דבר אגלה, מהו הפירוש המבוסס ביותר. אחר כך אוכל לשאול אותך שאלות, להתבונן בתגובתך ולעדכן את הפירוש במידה ויימצא בסיס לכך.

02-01-09) נגדיר את המושג "מטרות חזקות'' – אלה הן מטרות שהשגתן, לדעתך, תעשה אותך מאושרת יותר, כגון לקבל תואר באוניברסיטה, להתחתן, לעשות קריירה, ללמוד יפנית, לפתח שרירים וכו'. אי השגת המטרות האלה מלווה ברחמים עצמיים ובמחשבות מסוג "אילו השגתי את המטרה הזאת, החיים שלי היו אחרים לגמרי". השגת המטרות החזקות בוודאי לא עושה אף אחד מאושר יותר.

הדבר ניכר באנשים שכבר השיגו את מטרותיהם. או לחילופין התבונני בעצמך. באופן כאוטי לחלוטין, את שוב ושוב ממציאה מטרות חדשות, והן שוב לא עושות אותך מאושרת יותר. את שוב ממציאה הצדקות והסברים לדבר, מציבה לעצמך מטרות חדשות וממשיכה כך עד שכל הרצונות המשמחים שלך ימותו ואת תמותי יחד אתם מזקנה וסניליות.

בדרך כלל, אנשים מציבים לעצמם מטרות חזקות כשהם מונעים באינסטינקט העדר, קונספציות, אמ"ש או ברצון לנכס דברים, לחוות רגש חשיבות עצמי (רחע''צ), לעשות רושם על אחרים, לחוות שביעת רצון, מבלי לבחון את חיי האנשים שכבר השיגו מטרות אלה, לחשוב באיזה אופן השגת מטרה זו או אחרת תעשה אותם מאושרים יותר. במהלך השגת המטרות החזקות אנשים בדרך כלל חווים את כל מגוון האמ"ש האפשריות.

מונעת במטרות, המבוססות על רגש החשיבות העצמית (רח"ע), רצון לעשות רושם, את לומדת שפות, קוראת ספרים מגוונים, הופכת למומחית בכל מיני תחומים ולבעלת יכולת להציג, להוביל, לספר, ללמד אחרים, לגרום להתפעלות ע''י הידע והיכולות שלך, לכתוב ספרים ... ובוודאי את חווה כמות ענקית של אמ"ש ומסיימת את חייך בסניליות ובריקנות, עם ראש מלא מספרים, עובדות והיפותזות, ועם לב שהפך לשריר פשוט בהתאם לכל הכללים של האנטומיה.

גם מי שמונע ע''י רצון משמח מציב לפניו מטרה, אך חווה סיפוק ושמחה כבר עכשיו, בכל רגע מימושה. זו תכונתם העיקרית של הרצונות המשמחים: השגת המטרה או אי השגתה לא משפיעה על חוויית חדוות חיים.

מטרות חלשות אלה הן המטרות שאנשים מציבים לעצמם על מנת לשבור שיגרה ולהיאבק בשעמום, מעין עמודים שתקועים בריקנות כדי ליצור אשלייה של התקדמות בכיוון כלשהו. מלפנים רק ריקנות, אך למי יש כוח להודות בכך?

השגת מטרות חלשות מביאה לאנשים הקלה ורגיעה זמניות, המתחלפות מהר מאוד בגעגועים ועצב שמאלצים להציב מטרות נוספות, וכן חלילה, סחור-סחור במעגל הקסמים הזה.

לדוגמה, כשאת צופה בטלוויזיה ומגלה שיש היום תוכנית מעניינת, את נרגעת מכיוון שהערב הקרוב עומד להתמלא באירועים, יש מטרה. אחר כך את מתקשרת לחברה שלך ומתכננת לבקר אצלה יחד עם בעלך. אפשר לשתות בירה, לפטפט על כל מיני דברים ומחר מחכים לך עניינים שוטפים בעבודה, כך שאין בכלל על מה לחשוב, מטרות אלה מובנות לחלוטין והן ירדימו אותך מיום ראשון עד ליום חמישי, כאשר ביום שישי אתם תלכו לבית קולנוע. ועכשיו את עומדת לאכול ארוכת ערב, וגם השעה הבאה תפוסה לך. כל אלה הן מטרות ''חלשות'', אך לצאת מהשבי שלהן קשה ביותר. הן נקראות ''חלשות'' משום שבאופיין דומות לא לבערה זוהרת אלא לערפל עוטף, אבל ערפל זה מחזיק בכוח אדיר.

החיים השגרתיים של בן אדם רגיל לא קיימים בלי מטרות חלשות. אין רגע שהוא לא עסוק במשהו, וכאשר ישנו כזה רגע, נוצרים דאגנות ושעמום. אם האדם לא מוצא תעסוקה כלשהי מיד, האמ"ש שלו עולות עד לרמה בלתי נסבלת. מתי בפעם האחרונה את סתם ישבת, הסתובבת או שכבת ללא מטרה כלשהי, פשוט על מנת לצפות בשמיים, לבלות ביער בלי מחשבות כלשהן? חומה עבה של מטרות חלשות לעולם הופכת את חייך לדייסה חסרת טעם.

נסי להיות בחברת אנשים בלי לעסוק במשהו. התגובה תהיה מיידית ואגרסיבית. על מנת לגרום לכך שתעשי משהו, הם ינקטו בכל האמצעים העומדים לרשותם, כגון לגלוג, גינוי, שכנוע, יחס שלילי (יח''ש), אלימות גלויה. אף אחד אינו מורשה לעצור לעולם. כולם מוכרחים להסתובב ללא הרף, לכל אחד חייבות להיות בעיות. זה חוק החברה בה אנו חיים. אף אחד לא ישתחרר מבית סוהר זה בקלות, כאשר אחד מהסוהרים הראשיים הוא קונספציות ופחדים שלך, כי הרי קשה מאוד להודות בכך שכל המטרות שלך ריקות, כל הכיוונים מובילים למעגל הקסמים, כל ההישגים לא משנים את מצבך: כל רגע של חייך מלא אמ"ש ונעדר כל זכר של תפיסות מוארות.

התרגול של סילוק מטרות חלשות מלווה תחילה בזעזוע, הדומה לזה שמרגיש נרקומן שלא קיבל מנה, בעליה חדה של אמ"ש, רצונות אימפולסיביים, אך בהמשך התרגול נוצר מצב של מלאות נפלאה והרגשת שלמות. רצונות משמחים, ציפייה ותפיסות מוארות אחרות שנוצרות במהלך השתחררות ממטרות חלשות מובילים לרזוננס עם הרגשת השלמות.

פעילות מכאנית ממלאת את החיים ועושה אתם אפורים וחסרי משמעות. קשה לשבור את המעגל הזה, אך לא בלתי אפשרי, הכל תלוי במאמציך המשמחים. התבונני בשעה האחרונה של החיים שלך ותגידי: האם לא היית עסוקה במשהו? האם המחשבות לא קפצו מצד לצד? כמה דקות נטו לא סבלת מקונספציות, אמ"ש, רצונות מכאניים? כמה דקות ביום את מתאמצת במלוא כוחותיך לחוות תפיסות מוארות?

כמה דקות נטו במשך היום את באמת משתוקקת לחוות תפיסות מוארות? ובמצב זה עוד יש לך ציפיות? את מדברת על חיפושי דרך, על אמת ואהבה? ברור לחלוטין שזה שטות. אפילו כדי ללמוד אנגלית נדרשים מאמצים רציניים לאורך זמן רב. למה אנשים חושבים שעל מנת להשתחרר מדכדוך וללמוד לחוות תפיסות מוארות מספיק מידי פעם לפטפט על נושא הזה? שום דבר לא ישתנה בך אם לא תקדישי את כולך לחיפושים שלך, לתרגול שלך – יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, דקה אחרי דקה. האם העניין דורש הסבר? יום אחרי יום את צופה בטלוויזיה, עושה סקס, מנקה רצפה, מכינה אוכל, חולמת על משכורת גבוהה, מכונית יוקרתית ובגדים יפים, אוכלת בלי די, מנפחת שרירים ומאמנת אינטלקט, תוך חוויית אמ"ש או אמוציות חיוביות (אמ''ח), אבל איפה כאן שאיפה לחופש ממצבי הדכדוך ולתפיסות מוארות?

את עובדת 10 שעות ביום על מנת להרוויח לפת לחם. אך האם רק לפת לחם? ולא לתכשיטים, רהיטים מפוארים, מכונית, וילה, קנאה של חברים? ובסופו של דבר, את מספרת עם פנים רציניות עד כמה קשה להשיג את האמת!

הזמן חולף, ושנה אחרי שנה אנשים מחליפים בתוכניות חדשות את תוכניותיהם הקודמות, בין אם מימשו אותן בין אם לאו. מחזור זה לעולם לא עוצר. לעולם נוצרת ציפייה בלתי מבוססת "לחיות אי פעם עבור עצמך". אבל ציפייה זו לא תתממש באופן האוטומטי, שום רצונות מכאניים לא יגרמו לכך. קודם כל, מכיוון שעיסוקים שגרתיים לעולם לא נגמרים. כמו כן יש רגעים כאשר בן אדם מבין, שכל המטרות שלו חסרות משמעות ומרגיש הלם ומתחיל בצורה כאוטית לחפש מטרה חדשה. גם כאשר עולה אפשרות "לחיות בשביל עצמי" ולו לזמן קצר ביותר, מתברר שאין לאנשים שמץ של מושג – מה זה "חיים בשביל עצמי", הרי אין להם כבר רצונות משמחים! אז אנשים ממציאים לעצמם "הובי" – עיסוק שיאפשר להם לחוות הנאה מקניין או יאפשר לעשות רושם על אחרים, מה שבאופן בלתי נמנע גורם לאמ"ש ומטרות מכאניות חדשות.

אני מציע דרך לצאת ממעגל הקסמים הזה – תוך סילוק מכשולים קונספטואליים, מימוש רצונות משמחים, כאלה שמלווים בתפיסות מוארות, כגון סימפתיה, השתוקקות, הנאה מיפה, סוד, התכוונות וכו'. כל מטרה שנוצרת בניתוק מרצונות משמחים, ללא רזוננס עמם, תביא רק לאמ"ש. תהיי ציידת – תעקבי, תרדפי אחרי רצונות משמחים ולו החלשים ביותר, תממשי אותם, ואז הם יתחילו להתחזק, להתעמק, להתרחב, לדחוף תפיסות מדוכדכות ולמשוך תפיסות מוארות. הסממן של חופש ממטרות קונספטואליות הוא השתוקקות, הנאה של חווית המסתורין של כל רגע.

בכל מקום ובכל עת מיליארדי אנשים הולכים באותה הדרך: לידה, צבירה, בעלות, מוות. פנאי מהווה בעיה סבוכה, כי הרי צריך לחשוב, במה לעסוק. לכן כל אחד שואף להיות עסוק ברציפות.

כאשר נשאר האדם ללא עיסוק, הוא מרגיש שהעולם סביבו רץ קדימה ואילו הוא נשאר בצדי הדרך. באותו הרגע הוא עולה על הסוס הקרוב ודוהר בעקבות "העולם". כך דוהרים אנשים, ועפר הדרכים עולה ויורד לסירוגין.

02-01-10) במכלול של פירושים ניתן להבחין בפירושים של משמעות, קשר, יעוד וכו'. סוג נוסף הוא פירושים של נסיבות אשר מתחלק לפירושים של התנהגות אנשים אחרים, התנהגות של ''דברים'', "ההתנהגות שלי" וכו'.

הבנה כי תופעה היא רק תופעה, ולא תופעה "עבור משהו" או "מפני ש...", מקלה על סילוק הפירושים המכאניות. יש אנשים שחושבים ברצינות, שהכוכבים קיימים, מכיוון שמישהו צריך אותם, ואם לצמח יש עלים, הם מיועדים ליצירת כלורופיל. זו הרמה הקיצונית ביותר של הפירושים המכאניות, אך ישנם אנשים רבים שחושבים בדרך זאת. סט התפיסות, שאנו קוראים להן "תופעות העולם", פשוט קיים, ואין כל תפיסה מוגדרת של "מוסר" או "צדק", ואין תפיסת ''משמעות'', מכיוון שלחשוב על משהו במושגים של ''משמעות'' פירושו לעסוק בפרשנות של "יעוד" , שאינה אלא המצאה, מפני שלאף אחד אין כזאת תפיסה "יעוד מוקדם".

למרות שהדברים הם ברורים, קשה מאוד להיגמל מהרגל קליני לחפש בכל דבר "משמעות", "יעוד", "קשר מיסטי", "עונש" וכו'. התקופה שלנו נחשבת לתקופת האתיאיזם, אבל זה בהחלט לא נכון, מפני שכולם ללא יוצא מן הכלל חולים בהמצאת "משמעויות", "קשרים", "סימנים" ו"פירושים".

ניקח לדוגמה מונח "קשר". אם נלחץ קליד במקלדת, במסך תופיע אות.

לזה מתכוונים אנשים, כשהם אומרים שבין לחיצת הקליד והופעת האות "יש קשר". אבל משום שמילה "קשר" בשפה המודרנית היום-יומית מסמנת גם משהו חומרי כמו חוט או שרשרת, נוצר ערבוב משמעויות (לכן הינני ממליץ לא להשתמש במילה זו ולמצוא מילה חלופית במקרה הנדון), ואנשים נוטים להאמין שיש קשר חומרי בין לחיצת הקליד לבין הופעת האות, ושהקשר הזה מתייחס לסט של תפיסות מסוימות, בעוד שלאמיתו של דבר התפיסות האלה לא קיימות. משמעותה המדויקת של המילה "קשר" היא שאחרי התפיסה "לוחץ על הקליד" מופיעה התפיסה "הופעת האות במסך".

כאשר אין הבנה צלולה זו (והיא איננה כמעט אצל כולם), צומחות בשפע קונספציות רבות אחרת, למשל לגבי "קארמה" וכו'.

אופן החשיבה הצלולה נראה מסובך לכאורה. הקושי נעוץ לא בתהליך החשיבה, אלא בהתגברות על אינרציה של תפיסות שלא קיימות ובפחד להישאר בלי אשליות.

כאשר החשיבה היא צלולה, היא מתפשטת על מקרים דומים אחרים, ומתברר שלחשוב בצורה צלולה זה כל כך נפלא.

נראה דוגמה של דו-שיח טיפוסי:

- יש קשר בין אימא וילד.

- איך את מרגישה אותו?

- לו היה אתמול רע ולי היה רע.

- זאת אומרת שיש תפיסה של המילים שלו - היה רע, תפיסה של התנהגותו שאת מפרשת בתור "רע לו" ותפיסתך שאת קוראת "לי רע". אבל מה זה רע? האם את בטוחה שאתם מתכוונים לאותו דבר כאשר משתמשים במילה הזאת? האם את בטוחה ש"רע" שלך לא נוצר פשוט בגלל הרגלך לחוות "רע" כאשר לו "רע". את רואה שהוא עצוב, מופיעים רחמים כלפיו – לשניים "רע". איפה כאן תפיסה של "קשר"?

- מה השאלה, הרי זה הקשר בינינו – רע לו ולי רע.

- אבל זה לא "קשר", זה פשוט הרגל לחוות תפיסות מסיימות בנסיבות מסוימות.

- לא, זה קשר, הרי לו היה רע ולי היה רע.

וכך ממשיך הלאה. אי אפשר להסביר לאדם מהי החשיבה הצלולה, אם הוא לא עושה מאמצים כנים להשיג צלילות.

אותו דבר מתייחס לפירושים לגבי התנהגות של אנשים אחרים. אנשים והתנהגותם – בשבילך זה סט של תפיסות שלך ולגביו אין לך מה להגיד למעט שהוא ישנו. ציפור עפה – האם זה יגרום לך לחוות אמ"ש? לא, מכיוון שאת התרגלת לראות בדבר זה "תופעת טבע" (אשר מהווה, דרך אגב, קונספציה מופשטת). עובר אורח קילל אותך בחריפות. האם זה יגרום לאמ"ש?

בוודאי, מכיוון שהאירוע הזה מפעיל הרגל אחר. את לא משייכת את עובר האורח ל"תופעות הטבע", את בטוחה שיש לו "הכרה", "רצון" (שגם מהווים קונספציות מופשטות). לכן מתחילות לפעול הרגלי התנהגות אחרים, זאת אומרת נוצרות אמ"ש. אם תביני, שתפיסתך של המקלל אינה אלא סט של תפיסות שלך, שאת קוראת להן "תופעת העולם החיצוני" (אשר מהווה, דרך אגב, קונספציה מופשטת), ייתכן שהרגל חווית אמ"ש לא יופעל.

כאשר גל ים גבוה מתנגש בך, ואת מרכזת את כל כוחותיך כדי להיאבק בו, האם את שונאת את הגל? לא, את יכולה אפילו לחוות שמחה, התלהבות, התפעלות, למרות שאת מבינה, שגל יכול לחבוט בך קשות, ולעתים גל אפילו מסוגל להרוג. כאשר נרקומן תוקף אותך, את עושה אותו דבר – נאבקת בו, אבל לפי ההרגל, את מפרשת את התנהגותו לא כסכום הרצונות המכאניים במקום בו הוא נמצא, אלה את מדמיינת "אותו". מכיוון שישנה קונספציה ש"הוא" "חייב", את חווה אמ"ש.

את מאמינה שלקרובי משפחתך יש תכונות מיוחדות, שמבליטות אותם מקרב שאר האנשים ושהופכות אותם ל''קרובים'' לך. אבל אין כל תפיסה מסוימת כמו "קשר משפחתי", את מדמיינת אותו ואחר כך פועלת על פי מודלים התנהגותיים, הבנויים על האשליה הזאת. מה נובע מהעובדה, שאישה מסוימת ילדה את אותה הילדה, שממנה במשך הזמן התפתחה מישהי, שאת קוראת לה "אני"? האם מהעובדה הזאת נובע, שיש לכן אינטרסים משותפים, שאת אוהבת להיות בחברתה? ועוד בחברתם של בעלה, אביה, אחיה, אחותה, אישתו של האח, הילדים שלהם, סבתא, סבא, החברים שלהם... האין זו טיפשות גמורה??

מה נובע מהעובדה, שאת ילדת ילד? האם זה אומר, שבן האדם הזה, הלא מוכר לך לחלוטין, שנמצא בבטן שלך עכשיו, "חייב" להיות מעניין וקרוב? ובנוסף לו, גם אשתו העתידית, ילדים, האח של אשתו, ילדים של האח של אשתו...

לקונספציה של "הקרבה" של קרובי משפחה שתי תכונות מיוחדות: א) היא קודש הקודשים בחברה שלנו; ב) חוסר המשמעות והעדר כל בסיס שלה, הניגוד שלה לכל ניסיון החיים כל כך ברורים, שפשוט אי אפשר שלא לשים לב עליהם. אולם כל ניסיון לחשוב על נושא זה בצורה ישרה, להתחיל להתנהג בהתאם לרצונות המשמחים, בניגוד לקונספציה הנדונה יגרום לשנאה חריפה מצד קרובי משפחה. לא לקחת את זה בחשבון פירושו להיות בסכנה. זאת ועוד על ה"קירבה". מיד לאחר שהאדם יגלה, שההורים שלו לא מעניינים אותו, כאשר הוא פועל בהתאם לרצונות המשמחים שלו, ה"קירבה", שההורים שלו חווים, מקבלת צורה של שנאה.

בקובץ המאמרים של המתרגלים, ייכללו גם מאמרים בנושא זה. בתשעים אחוזים של המקרים, המתרגלים מעידים על כך, שהוריהם מכריזים מלחמה אמיתית על הילד "האהוב" ו"הקרוב" שלהם, כאשר הוא מפסיק להעמיד פנים, שההורים שלו מעניינים אותו, מתחיל לסלק אמ"ש, לטייל, לפעול בהתאם לרצונותיו המשמחים. ההורים חוטפים אותו, קושרים, מנסים למסור אותו לפסיכיאטרים ואפילו מנסים להרוג אותו!

על מנת לפתור את הבעיה, הם פונים למשטרה, והמשטרה מפעילה לחץ על הילדים, מפחידה ומאיימת עליהם בבית סוהר.

ההורים האוהבים כותבים תלונות למשטרה וטוענים שיש לי כת, שאני אונס בחורות, מוכר אותן לבתי זונות, עושה מהן "זומבי". הם כותבים לי כלמחבר של הספר הזה מכתבים ומאיימים על חיי.

לפיכך המלצתי ל המתרגלים העתידיים: אם אתם רוצים לתת הזדמנות לקרובי משפחה להכיר את שיטת הדרך הישירה (שד"י), תנו להם את ספרי יחד עם ספרים אחרים, כגון אושו, קסטנדה, גורג'ייב וכו'. תנו להם לבחור את דרכיהם בעצמם וגם אתם תבחרו את דרכם באופן עצמאי. אל תעסקו בשכנוע. זה לא יצליח. אחרת, אתם צפויים למלחמה חריפה שיכריזו עליכם ה"קרובים" שלכם.

לא מספיק להבין בצורה שכלית בלבד ש"קשר משפחתי" הוא המצאה על מנת להתגבר על פעילותה שמתבטאת בכל מיני "אני חייבת".

על מנת להתגבר על פעילותן של קונספציות מכאניות הקשורות לזה, הינני מציע לערוך מחקר רחב של קרובי משפחתך.

תבחני איזה מין אנשים הם, באיזו מידה הם באמת קרובים לך ומעניינים אותך.

תחברי רשימה הכוללת מאות שאלות שהתשובות להן חשובות לך, תבקשי אותם לענות על שאלות אלה, תנמקי את רצונך בכך, שאת רוצה להכיר אותם יותר טוב.

חשוב שהרשימה תכלול גם שאלות לגבי סקס ואמ"ש, הכול שבאמת מדאיג ומעניין אותך. אחר כך תתבונני בתשובותיהם בקור רוח ותסיקי מסקנות משלך.

נעבור לשאלה על פירושים של הנסיבות. כאשר את נתקלת באבן ומקבלת מכה כואבת, נוצרת מחשבה: "ש'ט, שמו כאן... ". כאשר את פותחת ספר, וכבר בפעם השלישית ברצף הוא נופל מידיך, נוצרת מחשבה: "מה קורה כאן?" ואת מתחילה להתרגז. תופעות כגון אלה מעידות על קיומן של פירושים מכאניות רבות אצלך. מי שירצה יוכל לראות, שכל החיים מלאים בפירושים. את "יודעת" שספר "צריך" להיפתח בפעם הראשונה. את מצפה שאבן "לא צריכה" להיות על הכביש. את בטוחה שבן של שכנים "צריך" להגיד שלום ראשון, והבן שלך "צריך" ללמוד יותר טוב. ממשלה "צריכה" לדאוג לכלכלה, ומקרר חדש "לא צריך" להתקלקל מיד.

פירושים מכאניים של נסיבות הינם בכל מקום, הם עוטפים את החיים.

כאשר את מתחילה לסלק פירושים מכאניים, נוצרת רעננות מיוחדת, מופיעות תפיסות מוארות (תפ''מ). בילדות היית חופשית מעומס פירושים, את פשוט הסתכלת על העולם בעיניים פקוחות. במהלך סילוק הפירושים המכאניים את מתחילה להרגיש שרעננות של התרשמויות ילדותיות חוזרת. העולם נהיה יותר עמוק, יותר רחב, יותר גבוה, ויתר פנטסטי וצלול. מתגלים מישורי תפיסות חדשים אשר נדחקו קודם לכן.

פירושים הינם מכלולים של מחשבות אשר התגבשו במבנים קונספטואליים קשים. ניתן לראות זאת בקלות. כאשר את מטיילת ברחוב, את ידעת שעכשיו "חורף". כאשר את מגיעה הביתה, את ידעת, מה נמצא מחוץ לחלון. כאשר את הולכת לעבודה, את יודעת שתגיעי בדיוק למקום התכוונת, ושם יהיה בדיוק כרגיל. אני יודע איך קוראים לי. יודע באיזה ארץ אני גר, אילו אנשים סביבי. כל "הידיעות" הללו מהוות סט פירושים הקשורים זה בזה באופן קשיח ואין לי אפשרות לראות משהו אחר, שונה ממה שאני רואה בדרך כלל. אם אני רואה "עץ", אני "יודע" ש"עץ" הוא ענפים, עלים וגזע, ואני לא אשים לב למרווחים בין העלים, לא אראה משחקי אור וצל, לא אתפעל מהיופי שבהם ולא אחווה התלהבות מוקדמת שמהדהדת בהם. לא אשים לב על הבזק של רצון משמח, לא אסתובב ולא אלך בכיוון אחר – הרי אני "יודע" שאני הולך לחנות.

אני אוהב לטייל – להסתובב בעיר לא מוכרת, לצפות בדברים יום יומיים ולחוות תחושות מופלאות של תלישות, רעננות רק בגלל שאני לא מכיר כאן כלום, אני לא הייתי כאן ולא יודע מה מחכה לי מעבר לפינה. אני יודע שאף אחד כאן לא מכיר אותי ואני מרגיש את עצמי חופשי. אני לא יודע מה אני אחווה בעוד דקה או שתיים, כלום לא מתוכנן, עוד לא נוצרו הרגלים. מה מפריע לך לחוות את זה כאן ועכשיו, אצלך בבית, בעבודה, ברכב? רק ההרגל להרגיש את עצמך "בבית", לחוות שיגרה אפורה, להיות חסרת רגשות, עייפה, לא לצפות לשום דבר חדש, לא להקשיב לרצונותיך, לתפיסותיך המוארות.

כאשר אני מדמיין שאני גר בעיר אחרת, שאף אחד כאן לא מכיר אותי, שאני בכלל לא אני, מתגלים חיים מרעננים ורצונות משמחים. אך כמובן מיד נוצרת המחשבה: "כל זה משחקים, אני באמת יודע איפה אני נמצא", והכל נעלם, שוב חוזרת ומשתלטת שיגרת חיים אפורה.

צלילות שכלית, כמובן, לא מנוגדת לתפיסות מוארות. בעזרת התרגול מסוג "שכיחה" שמתוארת לעיל ניתן לרענן אותן תפיסות מוארות (תפ''מ) אשר לא נוצרות בנסיבות נתונות בשל הרגל, ניתן להיזכר בהן ולהתאמן לחוות אותן ללא כל תלות בפירושים. ומכיוון שבזמן תרגול זו נוצרות תפיסות אשר לא היו קודם לכן , "אני" הנוכחי אינו עוד "אני" שהייתי לפני כן, הרי "אני" זה רק שם לסט של תפיסות שנוצרות במקום הזה.

כל דקה, של שנייה אנחנו מרמים את עצמנו כשאומרים שהכול כבר מוכר, הכול כבר ידוע לנו. ידוע מה קורה, מה יקרה, היכן אהיה בעוד דקה וכן הלאה. המחשב שבראש שלך עובד ללא הפסקה וכל עוד הוא עובד, תהיי בטוחה ש-99% מכול המעניין, שיכולת לחוות כאן ועכשיו, עובר לידך. מערכת התיאורים שלנו מונחת על העולם ולא מאפשרת לחרוג מגבולותיה.

אני קם בבוקר. אני אומר, זהו הבית שלי, זו הדירה שלי, זו העיר שלי, אעשה כך וכך, יש לי תכניות כשלהן, בחוץ יורד גשם, לא נחמד, אפרורי, חסר תקווה... עולה כל שורת האסוציאציות וההרגלים הקשורים לתיאור הזה, אני הופך ליצור ריק וקודר.

אני קם בבוקר. אני יודע שאשקיע מאמצים כדי לסלק את מצבי הדכדוך, לכן כל דבר יכול לקרות. משהו חדש יכול להתגלות ללא תלות בעובדה מי אני והיכן אני, חיי יכולים להשתנות בכל רגע, אומנם זה קצת מפחיד, אך מרתק. יותר מכול חיי יכולים להשתנות, אם אנקוט בפעולות המשחררות מדעות קדומות על התפיסות ועל היחס לעולם. אני מרגיש שאני נמצא במרכז החיים, ודברים נפלאים אכן מתחילים להתרחש, כגון הופעת מחשבות מעניינות חדשות, מצבי רוח רעננים, ניצוצות תפ"מ חדשות או מוכרות, אני מתחיל להתנהג אחרת, הדרך מתגלה בתוכי.

לפני כן הייתי מרגיש צורך חזק לאהוב, אך המחשב שבראשי היה אומר, "אתה רוצה לאהוב, אך אין את מי!" אין כרגע לידי מישהי שתקסים אותי, שאוכל להרגיש כלפיה אהבה. והכול היה הופך להיות עצוב ואפל. המצב הזה היה יכול להימשך חודשים, כאשר לא הרגשתי אהבה, מפני שלא היה כלפי מי להרגיש אותה. הגיע היום ששאלתי את עצמי, מה בעצם ההבדל? אני רוצה להרגיש אהבה, עכשיו. האם יש משמעות לעובדה שאין כלפי מי להרגיש אותה כרגע? אולי עליי פשוט לדמיין מישהי כזאת, הרי אני רוצה לחוות אהבה, האם זה משנה כלפי מי? ניסיתי לדמיין בחורה, נוצרה דמות מסוימת והבנתי שלא, אינני מצליח לאהוב דמות מופשטת. אז שאלתי שאלה אחרת, ייתכן שאוכל לחוות אהבה, אם אשער שאי שם קיימת בחורה, בה הייתי מתאהב, אם הייתי פוגש אותה. עיניי לא רואות אותה, אינני יודע עליה דבר, אך העובדה שיש בי רצון לאהוב אומרת שאני מרגיש אותה ואוהב. למה עליי להרוג את הרצון שלי ואת היכולת שלי לאהוב על ידי הרהורים למיניהם? זה כמו לומר, "עכשיו לילה, יקירתי, חשוך ואינני רואה אותך, אז איך אני יכול לאהוב אותך? טיפשי? טיפשי. מצבים אלו דומים מאוד, אינני רואה, אינני שומע, אינני יודע על קיומה של אהובתי, אך דווקא הצורך לחוות אהבה הינו הידיעה הישירה על קיומה. כשהתחלתי לבחון את ההשערה הזאת, גיליתי שאני מסוגל לחוות אהבה! באותו רגע הרגשתי קצת משוגע, התביישתי, מפני השכל הישר לחש לי, "מה זה... איך אפשר לאהוב לא ברור מי? זה טירוף...". אך טירוף זה או לא, הבחירה היא פשוטה, או שאני מרגיש את כאן ועכשיו או שלא. בחרתי להרגיש וכך ביצעתי הולדה ישירה של תפ"מ, סילקתי אפרוריות הנתמכת על ידי הקונספציות על היעדרותה של האישה האהובה.

אם מישהו יגיד שחוויותיי הן אשליה או טמטום, או שיגעון, לי לא איכפת, מפני שאני אוהב את מה שאני חווה עכשיו ואני אוהב איך החיים משתנים כתוצאה מחוויות כאלה.

לאחר מכן הייתי חווה אהבה, שאינה מכוונת למישהי מסוימת, כמה שהייתי מסוגל לשאת. היחסים עם אהובתי לא הפריעו לזה, הרי אנחנו לא היינו נפגשים והנטייה שלי דאז לחוות אמ"ש לא היוותה מכשול. לאהבה זאת היו תכונות מיוחדות במינן, לא רק שהיא לא הייתה מכוונת למישהי מסוימת, היא גם לא הייתה באה ממני! אני כביכול הייתי בדרכו של זרם האהבה, אשר מקורו היה בשום מקום והוא גם היה הולך לשום מקום, תוך כדי שהוא היה עובר דרכי. מאוחר יותר ניסיון אהבה זה לימד אותי לאהוב גם אישה מסוימת ללא אמ"ש כגון, רכושנות, קנאה וכן הלאה. אהבה הפכה להיות חוויה ולא תערובת פראית של אמ"ש ואמ"ח.

שום דבר אינו מגביל את החיים בצורה שמגבילה אותם "ההבנה" השקרית שהם מוגבלים. מהניסויים שלי הסקתי מסקנה, אמוציות הן חלק בלתי נפרד "ממני", אני יכול לבחור אותן לפי רצוני. וכאשר חשבתי מה אני באמת רוצה, ראיתי שאמ"ש הן נטל שאני סוחב כי כך אני רגיל ואני רוצה להשתחרר ממנו. כך הצבתי לעצמי משימה להפסיק לחוות אמ"ש. הביצוע של המשימה התברר כעניין מרתק מאוד, אך יחד עם זאת לא קל.

02-01-11) שינויים בחיי האדם הופכים לכלא החדש לו, מפני שמקורם לא במאמצים לממש את הרצונות המשמחים, אלא בהשפעת הרצונות המכאניים, הנובעים מאמ"ש, בקונספציות, בפחדים. לדוגמה, את מתחתנת לא מפני שאת מרגישה התאהבות, אלא מפני ש"צריך", "הגיע הזמן", "נוח", "רווחי", "חברות מייעצות", "אפשר לקיים יחסי מין באופן חוקי", "הגיע הזמן ללדת ילדים, הרי זהו יעודה של האישה...", "הוא נראה אדם טוב" וכן הלאה. את עוברת מתא לתא, מחליפה את יעדי ההתקשרות וצורות הדכדוך, ואילו החיים ממשיכים להישאר אותו מקור הסבל ללא תלות במה את עושה. ניתן לייעץ לכולם: "עשו כרצונכם, בכל זאת תצטערו על כך אחר כך".

אחת הדרכים להחזיק את עצמך בכלא היא בחירה מכאנית של פירושים, כלומר לא בעזרת שיקול דעת או רזוננס עם תפ"מ, אלא מתוך הרגל, תחת השפעתן של אמ"ש וקונספציות, כך הפירושים נדבקים לתופעות באופן סופי ונתפסים לא כאחת האפשרויות, אלא כביטוי של "המהות האמיתית". קונספציות האפופות בפירושים אוטומטיים רוכשות נוקשות מיוחדת, הן הופכות להיות "משענת" לאדם ללא תלות בסבל שהן מביאות לו והפחדים כבר לא מותירים להיגיון גישה לאזור הזה. לדוגמה, אם יש לך קונספציה "הילד חייב לעשות שיעורים" ויש פירוש "זהו הילד שלי", אז שום דבר כבר לא יציל את המסכן, הוא יעשה שיעורים עד הודעה חדשה ולא חשוב מהם הרצונות המשמחים שלו. אך אם לחקור את הקונספציה על "הילד שלי" ובמקום הפירוש "הילד שלי" לבחור פירוש "אדם עצמאי עם רצונות משמחים משלו, אשר בוחר את דרך חייו בעצמו, ילמד בעצמו, גם מהתוצאות אשר יבואו בתגובה לבחירתו החופשית", אז הקונספציה שלך "הילד חייב" תתגלה, תהיה נגישה לחקירה, תאבד את שליטתה הקודמת עליך, תפסיק להיות המקור של כמות עצומה של אמ"ש. חוץ מזה לילד שלך יהיה סיכוי להימנע מכפיה חסרת רחמים, להתחיל לחוות ולממש את רצונותיו המשמחים, להתחיל לחיות.

כאשר אדם רגיל מסתכל על גוש בשר הוא רואה ארוחה מעוררת תיאבון, ואילו צמחוני רואה חלק הנקטע מפגר החיה. בשני המקרים זה אותו גוש בשר, אך הפירושים שונים בתכלית. בשני המקרים האנשים חושבים שהפירוש שלהם הוא יחיד שנכון. אנחנו מפרשים כל תופעה או מקרה, אפילו הקטנים ביותר.

מכלול קונספציות והרגלים קובע את בחירת הפירוש, אך ניתן לחיות אחרת. לדוגמה, פיטרו אותך מעבודה. אם את לא חווה תפ"מ, המקרה הזה מתפרש באופן רגיל, כסיבה להופעת אמ"ש. אם אני עוסק בשיטה, המקרה יתפרש אחרת לחלוטין

א. זו אפשרות להתאמן בסילוק אמ"ש חזקות, אם אתגבר עליהן, אז המיומנות שלי בסילוק האמ"ש תגדל, התפ"מ יתחילו להתגלות האופן נמרץ יותר.

ב. נזרקתי מסביבה בה נוצרו הרגלים מכאניים רבים, אשר לא הצלחתי להתגבר עליהם. בתנאים אוכל להתחיל לרכוש הרגלים חדשים.

ג. לא ידוע איך חיי יכולים להשתנות עכשיו, אלו הזדמנויות חדשות יגיעו.

עוד דוגמה, הופיעה אמ"ש. אחד הפירושים האפשריים הוא כזה "זהו מכשול בתרגול שלי", פירוש אחר הוא "זה יעצים את התרגול, מפני שקיבלתי הזדמנות נוספת לסלק אמ"ש, לגלות את מצב בו עדיין מופיעות אמ"ש, ליצור השתוקקות לתפ"מ".

אני בוחר פירושים שלא נוגדים את הצלילות השכלית ומובילים לרזוננס עם תפ"מ, מפני שאני מבין שאין תפיסה כמו "כך זה באמת". לא חייבים לבחור פירוש אחד בלבד, יכולים להיות כמה פירושים, הם לא מפריעים אחד לשני. אם הופיעה אמ"ש, מה זה "באמת", מכשול או קרש קפיצה? ומהו עץ "באמת"? עלים או הקרני אור שביניהם? או גם וגם? או שגם רגש היופי והנועם שתמיד יופיע כאן (אם אין מחיצה כלשהי בצורת אמ"ש) באותה דרך שמופיעות תחושות המגע, הראייה, השמיעה? הרי אני קובע "יש רגש היופי", אך אין תפיסה כמו "רגש היופי שלי".

כשאת בוחרת באופן מכאני פירוש אחד ומתחילה להאמין שהוא היחיד שנכון, את הופכת למת מהלך. את הופכת לטיפשה ש"יודעת הכול". ציפייה, השתוקקות, שאיפה ובעקבותיהן גם התפ"מ האחרות מפסיקות להופיע, ההיגיון מפסיק לפעול, כך הרצונות המשמחים לא יופיעו, הגילויים לא יתרחשו והאמ"ש ישלטו עליך באופן בלעדי, פנייך יהפכו למסכה וגופך למורסה כואבת המזדקנת במהירות. הביטי סביבך, האנשים שסובבים אותך יודעים הכול. מתי בפעם אחרונה שמעת בתשובה לשאלתך ביטוי כמו "אינני מתמצא בנושא זה" או "אין לי על מה להסתמך כדי לדון בשאלה זאת" או "חשבתי על זה, אך לא הגעתי למסקנה כלשהי" או "זו השקפתי כרגע, היא מבוססת על תחזיות, השערות, מידע כלשהו ובינתיים אין לי נימוקים לשנות את ההשקפה שלי"? אענה לך, לעולם לא שמעת ולא תשמעי תשובות כאלה מאף אחד, חוץ מאלה העוסקים בשיטה שלי.

החופש מקונספציות מפנה את הדרך לחוות את תפ"מ. לדוגמה, אם את רוצה לחוות עדינות, אהדה, התפעלות, רגש היופי, אך אין מישהו כלפיו את יכולה לחוות את התפ"מ האלה, אז את לא חווה אותן. כך את הופכת להיות הקורבן של הקונספציה הטוענת כי לחוותן ניתן אך ורק למישהו מסוים, אותו את מכירה, רואה, מרגישה. ואת חושבת, "אין לי כלפי מי להרגיש זאת..." וכך הכול מסתיים, למרות שלמעשה אין שום דבר המפריע לך לחוות את התפ"מ האלה. כתוצאה מחקירה אמיתית של פירושים מתברר שלמעשה אין שום דבר שהוא "באמת", יש רק תפיסות ופירושיהן, אשר יכולים להיות סותרים מבחינה לוגית או לא סותרים, לגרום לרזוננס עם תפ"מ או לא, להתאים לתצפיות הקיימות או לא, להיות ערוכים תוך כדי התחשבות בעדויות של אחרים או לא. הצלילות הזאת, כמו גם כל צלילות אחרת, מורגשת כדבר מופלא, כהרגשת חופש בלתי מוגבל.

צלילות הנוצרת כתוצאה משחרור משליטת הפירושים המכאניים הינה תפיסה מוארת עצמאית. כשאנחנו מתארים את התפיסה הזאת, אנחנו משתמשים בדימויים ובמילים, אך צלילות אינה דימויים או מילים. קיימים לא מעט הבדלים:

א. כשיש צלילות הגורמת לרזוננס עם ביטוי כמו "כל האנשים הסובבים אותי ישנים בלי להתעורר או כבר מתים", כעבור דקה הצלילות יכולה להיעלם, בזמן שהצלילות השכלית נשארת. כמה שלא תתעסקי בביטוי הזה, שום דבר לא ישתנה, תצליחי לייצר צלילות רק על ידי השקעת מאמצים חדשים, השתוקקות חדשה לכנות.

ב. לצלילות יש הרבה גוונים, רמות. רמת הצלילות השכלית היא רק אחת, או שאת מבינה את מהלך הטיעונים או שלא.

ג. צלילות מובילה לרזוננס עם תפ"מ אחרות בזמן שהצלילות השכלית נשארת כתפיסה מבודדת, לכן לעיתים תכופות אנשים המפותחים אינטלקטואלית נשארים מטומטמים ושקועים לחלוטין באמ"ש.

וכן הלאה. בשפה היומיומית המילה "צלילות" מסמנת את שתי התופעות והערבוב הזה מוביל לבלבול רציני.

עוד דוגמה, ההרגל לפרש תנאים מסוימים כ"לא נוחים" לתרגול. אם התנאים לא נוחים, נשאר לחכות שהם "ישתפרו" או להתחיל "לשפר" אותם, זה יכול לקחת כל החיים, ובסופו של דבר נקבל תנאים "לא נוחים" אחרים. התחום של התנאים הנכנסים לקטגוריה של "לא נוחים" יכול להתרחב עד כדי כך, שבסופו של דבר הוא יתפשט על כל החיים ויהפוך להצדקה של חוסר התרגול. ניתן להימנע מהשגיאה הזאת, אם להגדיר את המשמעות המדויקת של הביטוי "לא נוח" וגם לעקוב אחר הרצונות המשמחים, כולל הרצונות לשנות את התנאים או להפסיק לשנותם, הרצונות להתמקד בתרגול בכל התנאים והרצונות. לפעמים התרגול היעיל ביותר הוא דווקא בתנאים הלא רצויים, אם ההחלטיות וההתמדה שלך הן ברמה גבוהה. אפילו לפעמים יכול להופיע רצון ליצור לעצמך בכוונה תנאים שקודם פירשת אותם כלא נוחים(ראי בהמשך פרק על סְטָלְקינג וסגפנות).

עמדתו של המתרגל הינה כזאת – כל הנסיבות האפשריות הן תנאים מעולים לתרגול, זהו אתגר, אשר את מקבלת בשמחה ובהשתוקקות. קרובי משפחה אגרסיביים מציקים לך? אלו תנאים מעולים לסילוק יח"ש ותוקפנות הבאים בתגובה, לסילוק רחמים עצמיים. אף אחד לא מציק לך, יש לך הכול לפי רצונך ואף אחד לא מסיח את דעתך? אלו תנאים מעולים לסילוק שביעות רצון, שעמום, אפרוריות, רצונות מכאניים. אף על פי כן הרצון לשנות את התנאים יכול להתגלות באופן חופשי ולהתממש במקביל לרצונות האחרים. המשימה היא רק בכך שהרצון הזה יהיה משמח, שילווה בהשתוקקות ולא יבוא מרחמים עצמיים ואמ"ש אחרות.

קסטנדה כתב: "לוחם מביט אל גורלו כמו שהוא, ובהכנעה מוחלטת מקבל אותו כמו שהוא, אך לא כסיבה לצער או גאווה, אלא כאתגר חי". החליפי את המילה "גורל" ב"תפיסות, שאת קוראת "נסיבות קיימות" ותפיסות שאת מייחסת ל"אני עצמי", את המילה "הכנעה" ל"היעדר אמ"ש ואמ"ח", ו"אתגר חי" זה משהו שנמצא ברזוננס עם ציפייה, השתוקקות - אז המשמעות של הביטוי הזה תהיה ברורה לחלוטין.

דוגמאות אלו פחות או יותר ברורות. ועכשיו אביא דוגמה שיוצאת מגדר הרגיל והבנתה תדרוש ממך

השקעת מאמץ. האם את חושבת שעלים, ענפים וגזע הם חלקי העץ? כן. למה? למה עלה הוא חלק מן העץ, ואילו מכונית העומדת מתחתיו איננה חלק ממנו? מכיוון שהעלה צומח בהדרגה? אך המכונית בהדרגה מתקרבת. במה הדרגתיות אחת גרועה יותר מן השנייה? מכיוון שניתן לעקוב במבט ברציפות אחרי החיבור בין העלה לגזע? אך גם מהמכונית ניתן לעקוב במבט ברציפות מהאדמה לגזע, במיוחד אם המכונית נוגעת בעץ. מכיוון שמיצי העץ זורמים דרך ענף לעלה? אך גם מגלגלי המכונית זורם פלג לעץ. בסופו של עניין מתברר שהתשובה לשאלה מהם חלקי העץ מתקבלת בעזרת הסכמה. בקלות אפשר למצוא את קנה המידה לפיו ניתן לשים את הגבולות, עלה הניתק מן העץ תמיד מתחיל להשתנות במהרה, להתייבש, אך המכונית לא תשתנה אם תיסע מטר מהעץ. בהתאם למחזוריות ידועה עלים תמיד נמצאים על עץ, ואילו קיימים ביערות מיליארדי עצים שלעולם לא נגעה בהם מכונית. עכשיו נשאל שאלה, האם רגש היופי שאני מרגיש כשאני מסתכל על עץ הוא חלק מן העץ? אנשים יגידו שזו שאלה מטופשת, הרי התשובה "ברורה" לגמרי, כמובן שלא, רגש היופי אינו חלק מן העץ. זהו אכן פירוש הנקבע באופן נוקשה. אביא דוגמה של דו-שיח, המראה שישנו פירוש אחר:

- כשאני מסתכל על עץ ורואה גזע, הראיה שלי תופסת את זה, זו תפיסה שלי בלבד, אך אני קורא לה "תפיסה של חלק מהעץ". ואם אני חווה את רגש היופי, אז למה אינני קורא לו גם "תפיסה של חלק מהעץ"?

- מפני שכל פעם שאתה מסתכל על העץ, אתה חווה את התפיסה "אני רואה גזע".

- אני גם חווה את רגש היופי כל פעם שאני מסתכל על עץ.

- כל פעם? כשאתה מסתכל על כל עץ?

- כן, כל פעם, אם אינני חווה אמ"ש.

- טוב, אז אם אתה חווה אמ"ש, אז אין רגש היופי?

- כמובן, אך אם תעצום את עינייך, אז גם תפיסת הגזע תיעלם.

- אך כל העלים שעל העץ שונים, ריבוי צורותיהם אינסופי, ואילו רגש היופי הינו תמיד אותו דבר, זה אומר שרגש היופי אינו חלק מהעץ, אלא תכונה מיוחדת של תפיסתך. הרי אם תרכיב משקפיים ורודות, זה לא אומר שהעולם הפך להיות ורוד?

- רגש היופי איננו אותו דבר. הוא מגוון באותה צורה אינסופית, אך אתה מעביר את כל חייך באמ"ש, תפיסות מוארות בשבילך הן תופעה נדירה, לכן אין לך ניסיון בלהבחין בגוונים של הרגש הזה.

כך הגענו לתוצאה מיוחדת זאת הפותחת פתח למחקרים וגילוים רבים. מדוגמה זאת ניתן לראות שהסיבה לפירוש שקרי הינה לא רק בהיעדר הגדרה ברורה של המילה "חלק", אלא גם בחוסר התנסות בחוויית תפ"מ. מי שלא מתנסה בהבחנה בין צורות וצבעים יגיד שכל העלים הם אותו דבר. אומנם כל הילדים נאלצים ללמוד להבחין בין צורות וצבעים, כך שאם אימא אומרת לילד "תביא לי את הספל שבצבע תכלת", והוא מביא לה ספל כחול, אז הוא יקבל מנה של אמ"ש, וכך יקבל תמריץ להתחיל להבחין בין כחול לתכלת.

עוד דוגמה פשוטה, אך ממחישה היטב את הנקודה. את יושבת במשרד, את "יודעת" שעיר סואנת ומלוכלכת נמצאת בחוץ ומאחורי הקיר נמצאים אנשים מטומטמים ועצבניים. אך מאחורי הקיר ובחוץ יש גם משהו אחר, יש ים, יער, בעלי חיים, את פשוט לא יכולה לראותם מהחלון, אך זה נמצא שם ואת יודעת זאת, מפני שאת היית שם וראית אותם. אז למה את בוחרת לא לחשוב על הדברים שיוצרים רזוננס עם תפ"מ? בגלל ההרגל. שני הפירושים אינם מנוגדים לתמונת העולם שלך, לכן המתרגל את השיטה בוחר לדעת שמחוץ לדלתות המשרד יש ים, פסגות הרים, כרי דשא ויערות.

עוד דוגמה אחת, אשר לחקירתה יש תוצאות מרחיקות לכת. לא חשוב מה יגידו הפילוסופים, כל האנשים (כולל אותם הפילוסופים) מאמינים באופן חסר מעצורים שקיימים אובייקט וסובייקט. בין כה וכה, זהו רק פירוש של התפיסה שלנו. ההסבר נמצא על פני השטח, שום ניתוח מעמיק אינו נדרש. ראי בעצמך, כל התפיסות הקיימות – מה ניתן לומר עליהן חוץ מהעובדה שהן קיימות? ניתן להצביע על ההבדלים ביניהן ולתאר את ההבדלים הללו. ללא ספק זה כך, ואנחנו עוסקים בזה לעיתים קרובות, מצביעים על ההבדלים, נותנים שמות שונים לקבוצות של תפיסות שונות, משתמשים בהם בחיי היומיום וגם בתרגול ומקבלים תוצאות רצויות. כמובן שאנחנו אף פעם לא יכולים להצביע על משהו המכונה "גבול". למשל, "כיסא" זהו דבר עם רגליים, מושב שנמצא על הרגליים הללו ומשענת שמחוברת למושב. בחנות רהיטים ניתן לראות חפץ שגם נקרא "כיסא", אך אינו תואם כלל לתיאור שלנו – למשל, "פוף" – ללא רגליים, ללא משענת ועם משהו שלא תואם במאה אחוז לתיאור של "המושב". כך ניתן לייחס אותו גם למחלקת "כריות". זה מובן לכולם וחוסר הוודאות הזאת אינה מפריעה לממש את רצונותינו בפעילותנו היומיומית, לכן אנחנו ממשיכים בהצלחה להשתמש בדוגמה הזאת – אנחנו ממיינים את התפיסות ומסכימים על סימונן.

נמשיך הלאה. לֵמה אני קורא "היד שלי"? למכלול של תפיסות חזותיות מסוימות, תחושות, תפיסות מוחשיות. לֵמה אני קורא "היד שלו"? מכלול קצת שונה של תפיסות. אך הרי זהו רק סימון, למה אנחנו מכניסים לתמונה "אני" כלשהו ו"הוא" כלשהו, כאשר אין כזאת תפיסה כמו "אני" ו"הוא"? ומהו "עץ"? זהו גם מכלול מסוים של תפיסות. ומהו הבסיס של האמירה ש"עץ" הינו "אובייקט"? הרי אין תפיסה כזאת "אובייקט", יש רק תפיסות קונקרטיות, אשר אנחנו מסמנים במילה "עץ". אך הרי אלה תפיסות "שלי", הרגשת הקליפה שלו, הטעם של עלה – כל זה קיים כאן, "אצלי", אז מהו "עץ"? לא ברור. כפי הנראה, "אני", "אתה", "אובייקט" – זהו רק אמצעי לסמן את התפיסות! באותו אופן אני יכול לשחק עם עצמי שחמט ובצורה מוסכמת מראש להפריד את המחשבות שלי הקשורות למהלכים של "השחורים" כ"אני" מהמחשבות הקשורות למהלכים של "הלבנים" כ"יריב שלי".

ומה יוצא? יוצא משהו שחורג באופן כה קטסטרופלי מגבולותיה של הדרך המוכרת, בה אנחנו רואים את העולם, שאנחנו פשוט דוחקים את זה, לא רוצים לקבל, משליכים, וכך אנחנו מטפחים חוסר כנות, פחדנות וטמטום. אני מזכיר שמחשבה וצלילות אלה שתי תפיסות שונות לחלוטין. לנסח ולהבין את מהלך המחשבה בצורה הגיונית – קל, אך כדי לחוות צלילות עלינו להשקיע מאמצים מיוחדים, מאמצים להפסיק לתמוך בטמטום, מאמצים להשתוקק לכנות. אם מישהו היה אדם מאוד-מאוד כנה, אם הוא היה משתוקק לצלילות כמו שטובע משתוקקת לאוויר, היה מספיק לו רק לקרוא את השורות הללו הוא היה רוכש באותו רגע צלילות מוחלטת וכך היה משיג את "האי-כפילות". אך משום שאנשים כאלה אינם קיימים, אני נעזר בתרגולי ביניים, ביצירת מקומות ביניים של צלילות.

אם מישהו אומר שהוא "השיג את האי-כפילות", זה אומר שהוא אף פעם ולו לרגע אחד אינו חווה אמ"ש ובאופן מתמיד חווה תפ"מ. לכן מאוד קל לחשוף את השקר הזה, כמובן אם לא להיכנס לטמטום איסופי ולא לייחס לאדם תכונות למרות השכל הישר.

02-01-12) נסחי קונספציה, למשל: "בעלי סובל, מפני שאני מקיימת יחסי מין עם ידיד שלי, לכן אני אשמה שהוא סובל". הטילי בה ספק: "האם אני מקור הסבל שלו? אני רק הולכת אחר הרצונות המשמחים שלי והסברתי לו זאת. האם זה לא הוא שמייסר את עצמו על ידי כך שהוא מפרש את ההתנהגות שלי כעלבון, כאדישות כלפיו?" כתגובה ניתן למצוא נימוק-נגד: "נכון שהוא מפרש הכול כך, אך זו חוסר השלמות שלו, אז למה אני אגרום לו סבל?". ניתן לענות על כך שאנשים רבים רוצים ממני משהו כל הזמן וכמעט כל פעולה שלי "גורמת" למישהו סבל. אין דרך לגאול אדם מסבל כזה, רק הוא בעצמו מסוגל לעשות זאת, על ידי מאמצים משלו. בעלך דורש ממך לקיים 10 כללים. את יכולה לנסות לקיים אותם, אך רצונותיך המשמחים יתחילו לדהות ויחד עמם גם שמחת החיים. ובקרוב הוא ימציא כללים חדשים, ואם לא תקיימי אותם זה "יגרום" לו להתרגז, להיעלב, לדאוג וכן הלאה. זה מוכיח שהוא פשוט אינו רוצה לחיות אחרת. עוד נימוק-נגד אחד: אם הוא סובל ולא רוצה לסבול, אז שיספר באלו פעולות הוא נקט כדי לא לסבול, כדי להשתנות.

שרשרת נימוקים ונימוקי-נגד ניתן להמשיך עוד הרבה זמן, ואני מציע לעשות זאת, כדי ליצור רשימה כמה שיותר מלאה של נימוקים, נימוקי-נגד, נימוקי-נגד-נגד, כדי ששום דבר לא יישאר מעורפל, כדי לבחון כל נימוק שאת מכירה. שוחחי עם אנשים אחרים, ככל הנראה הם ימצאו עוד הרבה נימוקים "בעד" ו"נגד" שאת לא מצאת.

בסופו של דבר יתברר שאין אפשרות להוכיח שום דבר, שרשרת של נימוקים ונימוקי-נגד היא אינסופית. אך מה שיישאר אלה רגשות האשם שלך, את תרגישי שהאשמה שלך אכן הוּכחה. תקפי את הקונספציה, חזרי לנושא הזה פעם אחר פעם, קחי את הרשימות שלך ועברי שוב ושוב על כל הנימוקים, הגיעי להבנה שאין בסיס לחשוב שאת "אשמה" בסבלו של בעלך. העמידי את ההבנה על היעדר בסיס לחשוב שרגשות אשם במצב הזה הם לגיטימיים מנגד לעובדה שרגשות האשם הללו בכל זאת מופיעים. חזרי על התרגיל הזה 100 או 1000 פעמים, קבעי שאין בסיס הגיוני להרגיש אשמה, למרות זאת את כן מרגישה אשמה, עד שבסופו של דבר תופיע איכות חדשה של צלילות המלווה בדרגה חדשה של חופש מרגשות האשם במצב הנתון.

כמובן שאי אפשר לא להוכיח קונספציה ולא להפריכה, הרי היא מורכבת ממושגים שאין להם משמעות קונקרטית, כגון "אשֵמה", "הוגן", "צריך". למשל, המילה "אהבה", כל אחד מתכוון למכלול שרירותי של תפיסות, אשר לעיתים קרובות כולל אמ"ש הרסניות, כגון קנאה, תוקפנות, רחמים עצמיים. אף אחד לא באמת חושב מהו מכלול התפיסות שהוא קורא לו "אהבה". אך זה לא מפריע לאנשים לדבר על "אהבה", להתווכח עליה, "להבין" אחד את השני. למרות שברור לחלוטין שאין שום הבנה ולא יכולה להיות שום הבנה, עד שלא קובעים במה בעצם מדובר.

לא ניתן להגיע לצלילות השכלית, אם לא מחליפים את כל המילים החלולות הללו במילים עם משמעות ברורה עבורך. אומנם ניתן להשתחרר משליטת הקונספציות אפילו בלי לבצע את העבודה הזאת, אם משתמשים בשיטה הנ"ל. בשלב מסוים של בדיקת נימוקים ונימוקי-נגד מתבהר חוסר הטעם שבקונספציות.

בדיקה שיטתית של קונספציות מופשטות גם מבארת את האבסורדיות שלהן במהרה. לדוגמה, נשאל שאלה: "כאשר האדם משתנה, הוא הופך למישהו אחר או נשאר אותו אדם?" שאלה פשוטה, נכון? מישהו יגיד בביטחון: "זה אותו אדם, רק שהוא השתנה". אחר יענה לא באופן פחות בטוח: "זה אדם אחר, הרי הוא השתנה", ועל פני הביטחון הזה יצמחו קונספציות אחרות, לכל אחד קונספציות משלו. בואי נתבונן בנושא הזה מקרוב. כביכול זה ברור שאם השתנו מחשבות, אמוציות, רצונות, תחושות (השתנתה תנוחתו של הגוף, זה אומר שגם התחושות השתנו ואפילו ההרכב הכימי של הגוף השתנה, מולקולות מסוימות השתחררו מהגוף, אחרות נכנסו), אז יש לנו כאן מכלול אחר של תפיסות, כלומר, זה אדם אחר. השוני יכול להיות עצום – אהדה יכולה להתחלף בשנאה בין רגע, הרצון לחבק – ברצון לסטור. הכול משתנה ללא הפסקה. אך אם האדם הופך להיות מישהו אחר, אז יוצא שאחד שואף למטרה, ואילו השני משיג אותה? אני מקרב כף לפה, אך מישהו אחר אוכל? מישהו אחר יקבל הצלחה, מישהו אחר יקבל כשלון, "אני עצמי" כבר לא אקבל שום תוצאה. אפילו אותו "אחר" שיקבל אותה, כבר לא ייהנה ממנה, זה כבר עוד פעם יהיה מישהו אחר... עם מסקנה זאת כבר אף אחד לא יסכים. ואם מישהו יעמיד פנים שהוא מסכים, אז אפשר לשאול אותו – למה הוא ממשיך לשאוף למטרותיו, הרי מישהו אחר ישיג אותן? אם הוא יענה "לא איכפת לי", קחי ממנו את חפציו ותראי שכן איכפת לו אם מישהו אחר לוקח את פרי עבודתו. כלומר, אין כאן שום דבר וודאי.

עכשיו נניח שהאדם נשאר אותו אדם. אך במקרה כזה אנחנו ישר רואים שיש כאן סתירה – אם הוא נשאר אתו אדם, אז מהו השינוי עליו מדובר? יוצא ששתי הגרסאות הן בלתי אפשריות. אולי האדם נשאר הוא עצמו, אך עם שינויים? אך מהו החלק שנשאר ללא שינוי? "האני"? אך הרי אין תפיסה כזאת "אני", ולכל שאר התפיסות יש יכולת להשתנות. הגענו למבוי סתום, כתוצאה מכך קונספציות מופשטות, כגון "האדם משתנה" ו"האדם לא משתנה" מאבדות את משמעותן, ולאט-לאט יוצאות מהחישובים ומהדיאלוג הפנימי.

נתבונן בקונספציה של "עבר ועתיד". כאשר אנחנו אומרים "יש תפוז", אנחנו מתכוונים שלא רק המחשבה "תפוז" או הדימוי "תפוז" קיימים, אלא קיים עוד מגוון רחב של תחושות, להן אנחנו קוראים "טעם התפוז", "הרגשת הקליפה של התפוז" וכן הלאה. אם קיים העבר, אז חוץ מהמחשבות "זהו העבר" קיימות גם תפיסות אחרות של העבר. אם בעבר הרגשתי משהו אחד, ועכשיו אני מרגיש מישהו אחר, אז אנחנו אומרים שחל שינוי. כלומר, המושג "שינוי" מתבסס על קונספציה מופשטת על קיום עבר, הווה ועתיד. כדי לבצע השוואה עליי לחוות את "האני של אתמול" ולאחר מכן להשוות עם "האני של היום". איך לעשות זאת? להיזכר במה שחוויתי אתמול? אך זה לא עבר, אלה מחשבות שלי שקיימות עכשיו, בהווה. אני יכול לומר, אתמול חוויתי שמחה, אך זה לא "אתמול אני חווה שמחה", זו יכולה להיות או מחשבה שקיימת עכשיו או גם השמחה שאותה אני אכן חווה עכשיו. כל התחושות והתפיסות זה מה שקורה לי עכשיו או אם נהיה מדויקים יותר, זה מה שיש, מפני שהמילה "עכשיו" היא כבר תוצאה מקונספציה על קיומם של "קודם" ו"אחר כך".

מכאן ניתן להסיק מסקנה פשוטה, מילים כמו "הווה", "עבר" ו"עתיד" מסמנות רק קבוצות של תפיסות שקיימות "עכשיו", ולא משהו שקיים "לא-עכשיו". מה שהיינו קוראים לו "עבר", מתברר, למשל, כאמוציה המלווה במחשבה "זה היה אתמול" ובדימוי המלווה באותה מחשבה. מה שהיינו קוראים לו "שינוי", מתברר שזה רק דימוי המלווה במחשבה "היה כך ועכשיו זה אחרת".

02-01-13) אחת הדרכים הקלות ביותר לסילוק הקונספציות היא בדיקתן בפועל. אך האנשים כמעט אינם משתמשים בשיטה הפשוטה הזאת, מפני שבמקום לחקור את הניסיון האישי שלו, האדם מנסה להתאים אותו לקונספציה. אם יש לך קונספציה "לקיים יחסי מין עם אישה יפה זה מאוד מענג", אז מכאן נובע הרצון המכאני לקיים יחסי מין עם מי שנראית לך יפה. אך בכל פעם כאשר מסתבר שהאישה היפה הזאת קנאית, חסרת רגישות, מטומטמת, עם יחס שלילי ליחסי מין, אז אתה אומר שזה בגלל "חילוקי הדעות" וממשיך לייחס לה את מה שאינך תופס ולדחוק את מה שאתה כן תופס. חוסר כנות והיעדר ניתוח עקבי מובילים לכך שאתה לא מקבל ניסיון בהתמודדות עם המציאות, אתה מכיר דמות מדומה שציירת ונפרד גם כן ממנה, וכתוצאה מכך הקונספציה אינה משתנה והכול חוזר על עצמו.

אם אתה חושב שרוב הפיזיקאים הם אנשים פיקחים, בדוק את זה. חקור אותם, שאל אותם שאלות, נתח את תשובותיהם. אם אתה חושב שהפילוסופים חכמים והסופרים מסתוריים, חקור אותם בכנות, ללא פחד לראות את המציאות כמו שהיא.

אנחנו לא מתייחסים לאף אחד כאל יצור ממשי. לכל אחד אנחנו מייחסים תכונות כאלה ואחרות, ולאחר מכן אנחנו כבר נמצאים בקשר עם הדמות המדומה הזאת. בראש ובראשונה זה מתייחס לאלה שאותם אנחנו "מכירים" הרבה זמן. מסביב לדמויות המדומות הללו נוצרים מצבי דכדוך מגוונים ביותר, כולל הידבקות, קנאה, סביבן מתגבשים עננים שלמים של דיאלוג פנימי (די"פ) מכאני. ייתכן שבמשך עשרות שנים, בלי לשים לב, בדי"פ שלך את תמשיכי להצטדק על מעשיך בפני הורים וחברים. מכיוון ש"ההתקשרות" הן בשיחות הממשיות והן בדי"פ מתרחשת עם דמות מדומה, אז כמובן שלעולם לא תגיעו לשום הסכמה, לשום "הבנה", הדמות המדומה תמשיך להתקיים כמו שהיא ולהוות מקור לאמ"ש.

ישנה דרך יעילה מאוד לגילוי וסילוק התכונות שאנחנו מייחסים לאנשים והיא בהתקרבות הדרגתית עם האדם. בכל שלב של ההתקרבות הזאת את מרכיבה "דיוקן" שלו, מגדירה את היחס שלך אליו. לדוגמה, כשאת מכירה מישהו דרך האינטרנט, קודם כל את מגבשת את היחס שלך כלפיו לפי ההתרשמויות שלך מההודעה שלו, אחר כך מעוד הודעה, אחר כך מהתמונה ומעוד תמונה, אחר כך על פי התוצאות של התכתבות עמוקה יותר, אחר כך לפי פגישה וכן הלאה. רשימה של תכונות מקלה מאוד על תהליך הגדרת היחס שלך לאדם, את עוברת על הרשימה ונותנת ציונים. בהתחלה תוצאות הביניים יהיו שונות מאוד, אך ככל שתצברי יותר ניסיון בסילוק תכונות מיוחסות והדחקות, כך היחס הראשוני שלך לאדם ישתווה יותר ויותר ליחס הסופי.

ככל שהאמ"ש שאת חווה הן חזקות יותר, כך ההתנהגות שלך תהיה אוטומטית יותר, וכך יהיה לך קשה יותר להבדיל בין התפיסות ולבצע את ניתוחן ההדרגתי.

02-01-14) נתבונן בדוגמה של פירוש "הבדידות" ו"ההימצאות בין האנשים". פירוש אחד ניתן להחליף בקלות באחר, תלוי במשמעות שאת מייחסת למילה "בדידות". אפשר להרגיש בדידות גם אם את נמצאת בקרב אנשים ולחוות אמ"ש. אך מצד שני אפשר להרגיש את עצמך שייכת לקבוצה מסוימת גם אם את נמצאת בחדר ריק ולחוות או אמ"ש או תפ"מ לפי בחירתך.

בדומה לתרגול התפיסה המחזורית המתבצע עם אמ"ש, ניתן לבצע תרגול דומה עם פירושים. התוצאה היא היחלשות האוטומטיות של היווצרות הפירושים, אפשרות להגיע לצלילות שכלית והופעת ניצוצות של חווית הצלילות.

02-01-15) האם קיימת תפיסה קונקרטית, אשר ניתן לכנותה על ידי המילה "אני"? אמוציות, מחשבות, רצונות מיוחסים ל"אני" כלשהי, שאותו לא תופסים, כך גם לא תופסים את "השייכות" של רצון או מחשבה למישהו. התיאור המדויק של המצב הוא "במכלול התפיסות לפעמים יש מחשבות הכוללות את המילה "אני", אשר אין לה משמעות קונקרטית, כלומר המחשבות הללו הן קונספציות". בואו נגדיר את המילה הזאת. "אני" זהו סימון של המכלול של חמשת הסוגים הידועים לנו של תפיסות, אשר בשום דרך לא קשורות אחת לשנייה. בלתי אפשרי להגדיר את סוגי התפיסות הללו, מפני ש"להגדיר" פירושו להוביל למשהו אחר, ובמקרה הזה הדבר הוא בלתי אפשרי (לדוגמה, עיוור מלידה לא מסוגל להבין מה זה "לראות", למרות כל ההסברים). לכן את התפיסות הללו ניתן רק למנות. חוץ מחמשת הסוגים של התפיסות הללו, שום דבר לא נכלל ב"אני" – תחושות, אמוציות, מחשבות, רצונות, הפרדה.

תחושות פיזיות (להלן, תחושות) אלה כל סוגי התפיסות שאנחנו מייחסים למושג של "הגוף הפיזי". הרעיון של "הגוף הפיזי" הינו קונספציה, מפני שאם נישאר בגבולות העדות הכנה על התפיסות שלנו, אז כל מה שנוכל לומר הוא שיש כמה סוגים של תפיסות, אשר השכל שלנו מאחד למושג "הגוף הפיזי" – ראיה, שמיעה, טעם, מישוש, מין וכן הלאה. לראות "גוף" פירושו שיש לך תחושות חזותיות מסוימות. לגעת ב"גוף" פירושו לחוות תחושות מישוש מסוימות. אך בדיוק באותו אופן שאנחנו מאחדים את התחושות על ידי המושג "הגוף הפיזי", אנחנו יכולים לאחד את כל האמוציות על ידי המושג "הגוף האמוציונאלי", ואת המחשבות על ידי המושג "הגוף המנטאלי". איננו עושים זאת בגלל ההרגל, ומכאן באופן מוטעה אנחנו חושבים ש"הגוף" הוא דבר ממשי, המרכיב העיקרי של "האני", ואילו אמוציות, מחשבות ורצונות הם פחות ממשיים, המרכיב המשני של "האני". לאחר התפיסה "מוריד שמלה" לעיתים קרובות מופיעה התפיסה "רואה חזה", זהו הבסיס לחושב ש"החזה" הוא חלק מ"הגוף הפיזי". אך לפעמים התפיסות הללו לא באות אחת אחרי השנייה, למשל יכולה לבוא התפיסה "רואה חזייה", אך זה לא משנה שום דבר, מפני שהשכל הישר מכניס את כל זה לתרשים ללא סתירות. כך גם באותו אופן לאחר התפיסה "שומע את המילה "אידיוט" באה התפיסה "אמוציות ההתמרמרות", אך לפעמים היא לא מגיעה, אם יש תפיסה "אני אכן אידיוט".

אני רוצה להראות שאין שום בסיס הגיוני לקרוא למכלול של תחושות "גוף התחושות", ואילו למכלול של אמוציות לא לקרוא "גוף האמוציות", זו רק שאלה של הרגל.

תודעה מבחינה זו תפיסה כמעט בלתי מוחשית לאלה החווים אמ"ש ולא חווים תפ"מ. לכן לא נדבר עליה בעבודת התרגול לסילוק אמ"ש, קונספציות, רצונות מכאניים וחווית תפ"מ, בינתיים נדבר רק על ארבעת הסוגים של התפיסות.

עכשיו לצורך המחשה נתבונן במכלול של עצים וצומחים אחרים מהם מורכב יער.

לכל אדם מן השורה מובן שהוא לא תופס שום יער כקיים בפני עצמו, ללא קשר למה שהוא מורכב ממנו. יער זהו רק שם. כך גם "אני" זהו רק שם של יער המורכב מחמישה סוגים של "צמחים". הטיעון הזה הוא הצעד לקראת החופש. כל חייך חשבת שקיים "אני" כלשהו עמוק, סודות שונים של "האני", תת-מודע, על-מודע ותסבוכות אחרות שאין לחדור לתוכן. חשבת שכול זה מסובך באופן יוצא מן הכלל, בלתי ניתן להשגה, מבלבל, שרק גאון מפותח "רוחנית" באופן כביר מסוגל למצוא את הדרך לחופש. ופתאום מסתבר ש"אני" אלה רק ארבעה סוגים של תפיסות וזהו! אין למי להיות מדוכדך, פשוט קיימים מצבי דכדוך. אין למי לשאוף לתפ"מ, פשוט קיים רצון משמח לחוות תפ"מ. "אף אחד" לא מטומטם, פשוט קיימת התפיסה של טמטום, אשר ניתנת לסילוק, אם יופיע הרצון לסלקה. אין למי להיות כבול, אין את מי לשחרר. זה כמו לומר לאסיר המדמיין שורות אינסופיות של תאים, שיש קיר מקדימה, קיר מאחורה, משמאל, מימין – וזה הכול! אין קיר "על-הכרתי" מעל התקרה, וכאשר תשבור את הרצפה, מתחתיה לא יהיה קיר "תת-הכרתי", אלא שם נמצא חופש, עולם בלתי ניתן לתיאור של תפיסות מוארות.

תארו לעצמכם כמה שמחה, בטחון ונחישות הידיעה הזאת תיתן לאסיר! אַת - האסיר ואני מודיע לך את הידיעה המשמחת הזאת, שברתי את הקיר הזה ומאחוריו גיליתי חופש, ואני כותב את ספר ההדרכה הפשוט הזה, אשר כל מי שירצה יוכל להשתמש בו. תיהני מהידיעה הזאת, הרהרי בה, לטפי אותה והביני שחופש הוא קרוב מאוד, את יכולה לקבל אותו, אם תתחילי לעבוד בנמרצות, הקשבה, נחישות וציפייה.

בחקירת קונספציית ה"אני" שימושיות השיטות המתוארות לעיל, אך בנוסף אני מציע עוד אחת, שיטת "הכרת ההיעדרות". ניתן להשתמש בשיטה הזאת ביעילות לסילוק הקונספציות בעלי אותן התכונות כמו של קונספציית ה"אני". דמייני שיש לי קונספציה חזקה מאוד שבביתי חי היפופוטם. אני מסתכל, מקשיב, מריח בצורה קפדנית מאוד ובשלב כלשהו אני מגיע למסקנה שככל הנראה ההיפופוטם אינו קיים, בכל אופן אינני מצליח למצוא שום עדות לקיומו, לכן עד שהעדות הזאת תופיע אני אתנהג כאילו ההיפופוטם לא נמצא כאן. זה פשוט מאוד, אך מסיבה כלשהי כולנו ממשיכים להאמין שבין התפיסות קיימת תפיסה הנקראת "אני".

באופן כללי השיטה שלי פשוטה למדי. את לא חייבת לבצע פעולות לא מובנות למען משהו "טוב" מעורפל בעתיד ולהאמין ש"הטוב" הזה שאת לא מבינה מהו כעת יגיע, אם תוותרי על משהו שברצונך לעשות עכשיו. דרך הכנות היא אחרת, אם הבנת שדבר מסיום הינו אשליה, אינך יכולה לחזור אחורה, לאמונה העיוורת. תוצאות המאמצים שהשקעת מגיעות באופן מיידי, אם כעת סילקת אמ"ש, אז באותו רגע חווית פרץ תפ"מ. בדרך הישירה אין מנהיגים ואין העוקבים אחריהם. כל אחד הולך אחר הרצונות המשמחים שלו, וכאשר מופיעה תפיסה מוארת את מרגישה את עצמך כחלוצה ואת אכן כזאת.

על מנת שההבנה שהמילה "אני" היא רק סימון לכל התפיסות תהיה קבועה, חובה להשקיע מאמצים באופן מתמיד, לא פחות ממאמצים לשלוט בכל רגע באופן מוחלט על סילוק האמ"ש. חובה לשבור את ההרגל לדמיין דבר כלשהו הקיים עצמאית. בשבילי הדרך הקלה ביותר לעשות זאת הייתה לעבור על התפיסות הקיימות – זה ישנו, וזה ישנו, וגם זה ישנו, שום דבר אחר אינו נתפס.

אחד המכשולים להשגת הכרת ההיעדרות הוא בכך שהמילה "אני" נכנסה לשפה שלנו בצורה חזקה מאוד. במהלך היום אנחנו משתמשים בה מאות פעמים וכך מטפחים את הקונספציות הקשורות בה. לכן אפקטיבי מאוד לוותר על השימוש במילים כגון, "אני", את/ה", היא", להשתמש בהן רק בשיחות עם אלה, אשר בתגובתם הניתנת לחיזוי את מעוניינת (בעבודה, למשל). אני אוהב במקום המילה "אני" להשתמש ב"המקום הזה", במקום "אני רוצה" ניתן לומר "יש רצון", במקום "אני חושב" – "יש מחשבה".

שיטת הכרת ההיעדרות של "אתה", "היא" הינה זהה. את מבינה שקיימות תפיסות כגון, "מראה התחת", "צליל הקול", "טעם הפטמות", "נגיעת הלשון באברי המין", סימפתיה, עדינות, ואילו התפיסה של "היא" אינה קיימת.

כתוצאה מההבנה הזאת יכולה להופיע תפיסה לא רגילה. יכול להופיע פירוש מכאני שלה כ"בדידות", אך זו איננה בדידות, מפני ש"הבדידות" זהו מצב כשקיים "אני" וקיימים "אתה" בלתי ניתנים להשגה ובגלל זה ישנן אמ"ש. אך התפיסה החדשה הזאת יוצרת רזוננס עם המילה "אינסוף", "פתיחות". את חווה חופש מרטיט ומשמח עד דמעות מפחד תמידי מבדידות, שהיה בעצם בועת סבון. את מגלה שכל חייך, מטרותיך וערכיך היה בנויים על האמונה ב"צופה", ב"אחר". אנשים משחקים הצגה אינסופית ללא משמעות מיום היוולדם ועד המוות. עכשיו המיתוס הזה התנפץ ומה עושים? לפניך, כמו גורים שובבניים, רצונותיך המשמחים, המושכים אותך לתפיסות המוארות לא "מלען מישהו" ולא "מכיוון ש...", אלא בגלל עצם קיומה של השתוקקות שאין לרסנה. כל חייך שיחקת שחמט עם עצמך, דמיינת יריב, ניצחת, הפסדת, הצטערת או היית מרוצה, התרגזת או התרפסת. ולפתע הרמת את מבטך... אין אף אחד! יש בחירה – או להירקב במצבי דכדוך, או לנסוע בעולם אינסופי ומופלא של תפיסות מוארות. רק זה.

ההרגל לדמיין "סובייקטים" ו"אובייקטים" הינו חזק מאוד, לכן חובה להשקיע מאמצים כנים באופן מתמיד (כלומר, קביעת התפיסות כמו שהן, ללא תכונות מיוחסות והדחקות, ללא צנזורה ומראות מעוותות), כדי ליצור ולחזק את ההרגל החדש, ההרגל לחוות צלילות בהבנה שאין תפיסות אשר אינן קיימות, ישנן רק התפיסות אשר קיימות. במצבים שונים יש לזה קושי שונה. דבר אחד להבין זאת כשאת יושבת על הספה, ודבר אחר הוא כשאת מדברת, כשקיימת תפיסה של צעקות זועמות או חיבוקים עדינים. נוצרים פירושים שקריים כגון, "אם אין אף אחד, למה לחוות עדינות?" לשאלה הזאת אין משמעות, מפני שהמילה "למה" רומזת על קיומו של סובייקט כלשהו המקבל החלטות וגם על היעדרות הרצון לחוות עדינות. אך הכול פשוט מאוד – קיים רצון משמח לחוות עדינות, קיים תענוג מעדינות, אם קיים הרצון לחזק את התפיסה הזאת, אז קיים הרצון לחזק את הרצון לחוות עדינות, ועוצמת הרצונות הללו גוברת על עוצמת הרצונות להשאיר הכול כמו שהוא, לחזור לאפלת האמ"ש והטמטום.

אי אפשר לחשב באלו תנאים קל יותר לחזק את הצלילות הזאת – בהתבודדות במערה או להפך, ברחוב סואן. זה תלוי לא בתנאים, אלא אם את הולכת אחר הרצונות המשמחים או לא.

על ידי אשליית ה"אני" את מרמה את עצמך פעמיים. מצד אחד את מאמינה שבך ובאדם אחר קיים ה"אני", מצד שני אני מאמינה שבאבן, עץ, צמח ה"אני" אינו קיים. הדבר הזה כמובן שקרי, מפני שתפיסת ה"אני" אינה קיימת, אם לא לדבר על כך שזה לא בכלל מוגדר, על היעדר של מה מדברים? אם מילה כלשהי אינה מסמנת מכלול קונקרטי של תפיסות, אנחנו בכלל לא מסוגלים לומר עליו משהו, לא ש"הוא" קיים ולא ש"הוא" לא קיים. אמוציה, מחשבה, תחושה קיימות, ואילו התפיסה "אין אני" לא קיימת. לא מסובך להבין זאת. כך, היבט נוסף של שיטת השגת הצלילות על היעדר תפיסת ה"אני" הוא בכך שאת מבינה שתפיסה ה"אין אני" גם כן אינה קיימת. התפתחותה הטבעית של השיטה הזאת היא שיטת ה"לא-נהר, לא-הרים", המתוארת בפרק על תודעה מוארת מבחינה.

אם משתמשים בגישה הזאת בעקביות, ניתן להגיע לצלילות בנוגע לקונספציות מופשטות, המתבססות על הבחנה מכאנית. אנחנו מסתכלים על אבן הנמצאת בקרקעית הים ומסיקים מסקנה שאבן זה דבר אחד, וים הוא דבר אחר. מסקנה זו מתבססת על העובדה שרואים גבול בין ים לאבן והגבול הזה ישנו היום ויהיה גם מחר ובעוד שנה. ואם נסתכל על ערפל קל, אז יהיה קשה יותר לומר שערפל זה דבר אחד, ואוויר הוא דבר אחר, מפני שערפל מתפזר באוויר באופן בלתי מוחשי. אומנם ידוע שבעוד מיליון שנה גם אבן תתמוסס באוקיאנוס, כלומר המסקנה שלנו די פורמאלית. איך היה יכול לדון על העולם יצור שהיה חי רק יום אחד? הוא היה יכול לדמיין תמונות העולם, אשר לנו היו נראות אבסורדיות לחלוטין.

בואו נתבונן בשאלה הזאת בזווית אחרת. אנחנו מסיקים מסקנה על קיומם של שני אובייקטים שונים, מפני שקיים גבול ברור ביניהם. אך בין עין לעפעף קיים גם גבול לא פחות ברור מגבול שבין אבן לים, האם זה יכול להיות בסיס לחשוב שאדם הוא מכלול המורכב מכמה אובייקטים שונים? באופן פורמאלי ניתן לעשות זאת ואנחנו גם עושים זאת בפעילות עם חפצים, אך יחד עם זאת אנחנו זוכרים שאדם הוא לא רק מכלול של כמה אובייקטים, אלא מנגנון מורכב, משהו אחד. אז למה אנחנו אומרים שאבן וים אלה שני אובייקטים שונים? בגלל ההרגל. בדוגמה זאת אנחנו רואים בצורה ברורה את הסטנדרט הכפול של החשיבה הקונספטואלית.