פסיכולוגיה ניסיונית. סלקציה של מצבים אטרקטיביים

פסיכולוגיה ניסיונית. סלקציה של מצבים אטרקטיביים

חלק 02 – "מחשבות"

פרק 02-02: חשיבה הגיונית צלולה (חה"צ).

כל האנרגיה וכל הזמן שלנו נדרשים באופן שלם ומוחלט על מנת לנצח את כל הטמטום הזה שבנו.

דון חואן

תוכן עיניים:

02-02-01) חה"צ נדרשת על מנת להגיע לתפ"מ בלתי פוסקות.

02-02-02) שחרור ממילים חלולות. לדוגמה, המילה "תועלת".

02-02-03) סיבות לייצור משמעויות המילים.

02-02-04) שימוש במילים: דוגמאות הגדרות וסילוקים.

02-02-05) ארבעה שלבים להשגת צלילות-התפ"מ.

02-02-06) חופש מרעל האנלוגיות.

02-02-01) השגת חה"צ הוא אחד הרצונות המשמחים, המופיעים לאחר סילוק אמ"ש. חוץ מזה חה"צ נדרשת כדי לחוות באופן יציב את תפ"מ, כולל חווית הצלילות. אם את חושבת בצורה קונספטואלית, משתמשת במילים שאינן מצביעות על מכלולים קונקרטיים של תפיסות, זה אומר שאינך מבחינה באופן ברור בין התפיסות, אינך יכולה להבחין בין תפיסות רצויות ללא רצויות, אז רצונות משמחים חזקים לא יוכלו להתגלות, השינוי לא יתרחש.

כאשר אדם השואף לחה"צ נתקל בנימוקים בעד או נגד השקפה כלשהי הוא או יבדוק אותם או לא, תלוי אם יש לו רצון משמח לעשות זאת ברגע זה ויסלק את האמ"ש שנוצרות. אדם מטומטם יחווה ויגלה תוקפנות, התמרמרות, רצון עז לסתור את הדברים, התנכרות.

אדם השואף לחה"צ מעוניין לבדוק מהן הקונספציות שיש לו, הוא יוזם את העבודה הזאת, בוחן באופן קפדני אם השקפותיו מספיק מבוססות.

שאלי אדם מן השורה בקשר לכל דבר ואת לא תשמעי תשובה כמו "עליי לחשוב", או "אין לי מספיק מידע, כדי לבסס את השקפתי", או "חשבתי על כך, אך לא הצלחתי להבין", או לפחות "כרגע נדמה לי ש..., מפני שיש לי מידע כזה או אחר". את תשמעי חוות דעת מוכנה ולא ניתנת לערעור לגבי כל דבר, החל מחיים על מאדים ועד ליעילות מחלת הטריכומונה במאבק נגד חיפושית התוקפת תפוחי אדמה ושאלות על משמעות החיים. אך אם תנסי להתווכח עמו ועוד באופן מנומק, תתקלי ביח"ש חזק.

אנשים תמיד "יודעים" הכול, ומכלול הדימוים הללו יוצר את אותו העולם בו הם חיים. לא קל לשבור קונספציות, מפני שכל אחת מהן הינה משענת מדומה לשביעות רצון, הרגעה, תוקפנות ותגובות שגרתיות אחרות. שבירת קונספציות דומה לגרביון שנקרע, מספיק לעשות חור אחד וממנו מתחילים לרוץ סדקים במכלול דימויים מסוים, מה שגורם לפחד עז, הרי העולם נחרב! אנשים פוחדים מאוד לחשוב בכנות ובעקביות, הרי אז הם יצטרכו להיפרד מכל הדוגמות, מכל "הידיעות המדויקות" ולישאר רק עם השקפות פחות או יותר מנומקות, אשר יכולות להשתנות בכל רגע, אם יגיע מידע עדכני נוסף. העולם מפסיק להיות מוצק ומוגדר, הוא הופך להיות סוד, שסביבו נבנית מערכת ניידת של דימויים המתבססים על תצפיות, ואת מרגישה כאילו זקרו אותך ממיטה נוחה. ורק אם את משתחררת מהקונספציות, את מתחילה להבין שזו לא הייתה מיטה נוחה, אלא קבר אפל.

הרוב המכריע מתעצל לחשוב שאין לו רצון לצלילות, אנשים רוצים לקבל את המנה של הסם שלהם (טלוויזיה, אוכל, אורגזמה או ריב), לשתות בירה ולשקוע בשינה עד הבוקר ואז, תודה לאל, כבר אין זמן לחשוב, צריך לקום ולרוץ לעבודה/אוניברסיטה/בית ספר. כך אנשים מטפחים טיפשות וטמטום. טיפשות זו חוסר יכולת לחשוב בעקביות, בגלל חוסר של ריכוז או של כושר-עשייה. טמטום הוא חוסר הרצון לחשוב (אפילו על נושאים עליהם האדם אוהב לדבר), המלווה בעמדה תוקפנית-הגנתית, פרץ אמ"ש, ביטוים כמו "אין לי מצב רוח לשוחח על כך", "אינך משוחח, אלא מפעיל מניפולציות", כולם מבינים אותי, ורק אתה לא רוצה להבין" וכן הלאה. אם אדם מטומטם מסכים עם מהלך המחשבה שלך, זה לא מפני שהוא הגיע לצלילות בנושא, אלא כדי להימנע מסכסוך. קל מאוד לגלות זאת, אם חוקרים את פעולותיו הבאות לאחר מכן.

קיימת דעה רווחת שהחיים הם קשים ומסובכים וכמעט בלתי אפשרי להבין אותם. אם את הולכת לספרייה ופותחת ספר של פילוסוף ידוע, מה את רואה? מונאדה, אימננטיות, תבניות, צדק, תודעה, תת-מודע, על-מודע, נביעה, אלוהים, טוב, תועלת, נזק... – בקכנליה של מושגים. מושגים נערמים ללא שום הגדרה ברורה, מהו המכלול הקונקרטי של התפיסות עליו מצביע מושג זה או אחר.

אדם השואף לחה"צ קודם כל קולט תפיסה כלשהי או מכלול תפיסות ואחר כך מסמן אותו על ידי מושג מוגדר. אדם מטומטם משתמש במושגים בלי לחשוב על אלו מכלולים קונקרטיים של תפיסות המושג הזה מצביע. בסופו של דבר מקבלים דייסה, בלבול ללא מוצא המכונה "כתבי פילוסופים" וכולם משוכנעים שחוקי התפתחות חיי הנפש של בני אדם מסובכים מאוד. אך למעשה זה כלל לא כך. הם פשוטים למדיי. אנשים מסתבכים רק מפני שהם מאמינים שלא ניתן להימנע מהבלבול. "ספרי הדרכה" למיניהם (ספרים על פסיכולוגיה, "חכמת הנסתר" ופילוסופיה) מבלבלים אותם עוד יותר. ואילו להתחיל לחשוב בעצמו, בהסתמך רק על ניתוח התפיסות הקיימות – מפחיד... מה זה, אני בעצמי אתחיל לחשוב?? לא ייתכן שמוחות כה גדולים לא היו יכולים להגיע להבנה צלולה, אם זה היה כל כך פשוט? אז מה – אני כל כך חכמה, והם כל כך מטומטמים? כן, הם כל כך מטומטמים. הם לא הצליחו למצוא את הדרך, ואת כן תצליחי, לפחות מכיוון שאת קוראת את הספר הזה, שהינו המדריך לתודעה צלולה. יש לך סיכוי, אך אם תנצלי אותו – תלוי רק בך.

כך, בדרך לחה"צ עלינו לחפש ביסוס לדעות. נראה שזה כה בנאלי! הרי לכולם ברור שאם את מביעה דעה, היא חייבת להיות מבוססת על משהו. אך זה לא כך, כולם חושבים שהם בעלי הגיון ולהתחיל לבצע עבודה כזאת, זה כמו להודות שאינך יודעת את הדברים "האלמנטאריים". גם איציק יודע מהי "אלימות", שאלי את רבקה וגם היא תומר לך מהו "טוב", ומה איתי, מה אני המטומטם מכולם? שוחחתי עם הרבה אנשים שלחשוב זהו המקצוע שלהם, עם מתמטיקאים, פיזיקאים, כלכלנים, משפטנים, פילוסופים, פסיכולוגים ואחרים. נדמה לנו, אם לא הם – אז מי? הרי הם אלה שצריכים לשאת את דגל התודעה הצלולה. אך הפרדוקס הוא בכך, ש"אלה שחושבים" מתחילים להתעצבן ולהתהולל, כששואלים אותם שאלות שאני שואל כאן, כמו "למה הבעל שזרק את אישתו אשם?", מהו "צדק". לכן אין לומר שהם חושבים, אלא הם רק מתגלגלים בגלגל של הסכמות מוכרות, כמו כל שאר האנשים.

קחי ספר של הוגה דעות ידוע. מי מהם את אוהבת יותר? היידגר? הגל? חוסה אורטגה אי גאסט? קאנט? שופנהאואר? האם תוכלי למצוא שם לפחות פסקה אחת ללא הפחדות כמו "אימננטיות" או "טרנסצנדנטיות"? בדקי את המושגים הללו במילון מושגים פילוסופיים. הרי זה פשוט כיסא חשמלי! את מרגישה המומה מזרם של מילים ללא משמעות. כמובן, אם עליך להיבחן בפילוסופיה, אל תגידי למרצה שאינך מבינה את המושגים "אימננטיות" או "טרנסצנדנטיות" ושההגדרה מספר לימוד – "אימננטיות - חשיבה וקיום לפי המהות הפנימית, הטבועה והכלולה בעולם", "טרנסצנדנטיות – דבר שהוא מעבר ומעל לתחום מסוים, מעבר לעולם הטבעי והחומרי" – לא מבהירה לך שום דבר, מפני שאין לך תפיסות כמו "המהות הפנימית" או "מעבר לעולם הטבעי". במקרה כזה את נידונה להיות "מטומטמת וחסרת תקווה". האם את יודעת מהם "מושגים טרנסצנדנטיים"? אלה מושגים הידועים כ"די כלליים", כמו "טוב, אמת, מהות" וכדומה. במקום לומר שהמושגים הללו חסרי משמעות, כלומר הם לא מצביעים על מכלולים קונקרטיים של תפיסות, ולהפסיק להשתמש בהם, קראו להם "די כללים", וכדי שהמוח לא יתחיל פתאום לחשוב על זה, הדביקו לו מושג "טרנסצנדנטי".

הביטי על רמת האדיקות עמה מתייחסים ל"פילוסופיה", ל"חכמת הנסתר"! אם את רואה ערבוב פראי של מילים לא מובנות, אז במקום לשאול "מהן ההגדרות המובנות של המושגים הללו?", את סוגרת את הספר במחשבה: "כן... ענק... אני לא אבין...". גם בספר לימוד של פיזיקה יש הרבה מילים לא מובנות, אך פיזיקה נבנית על בסיס מסקנות לוגיות וניתוחי תצפיות, וכל מושג שמשתמשים בו תמיד מוגדר, אם לא בספר לימוד זה, אז בקודם לו. דמייני לעצמך ביטוי מסוג זה בספר לימוד של פיזיקה: "אטום – זה כאשר החומר כמו שהוא עומד בפנינו בתכונתו הפנימית". נורא? אך בפילוסופיה הערפול בדיונים הופך לנורמה, מתייחסים אליו כאל חוק הטבע.

העלינו עובש של מילים ללא משמעות, התכסינו באינספור קונספציות הבנויות על המושגים הללו, וכל זה חונק את ההתגלות של החה"צ ושל התפ"מ.

02-02-02) חובה להתנקות ממילים חלולות על מנת להשיג חה"צ, מפני ששימוש במילים שאינן מצביעות על מכלול קונקרטי של תפיסות אינו בא יחד עם החה"צ. דמייני לך מהנדס שמתעסק עם סמלים בלי להבין את משמעותם. כך הוא לעולם לא יבנה דבר.

סילוקן של מילים חלולות יכול להיות מלווה בחמלה, הרגשה שאיבדת משהו, הרי סילוקן מהחשיבה מביא לחוסר היכולת לתמוך בקונספציות, הכוללות את המילים הללו כחלק מהן. חוץ מזה, השימוש במילים עם משמעות לא ברורה נותן לנו אפשרות למשחקי מילים, ניתן למצוא אינסוף סתירות, להתבלבל במהלכי החשיבה, וכל זה מביא התרשמויות שעכשיו נשללות ממך. אבחן לעומק את העבודה עם מילים חלולות בסעיפים הבאים. עכשיו אביא דוגמה של בדיקת המילה "תועלת".

ניתן להשתמש במושג הזה בשני היבטים, כתועלת באופן "כללי", וכתועלת במסגרת תהליך מסוים נתון. אנשים משתמשים במושג הזה בשני המקרים.

כשמדברים על תועלת באופן כללי, מניחים שתהליך כלשהו יכול להסתיים סופית וללא השלכות. אך לכל אירוע תמיד יש השלכות, עליהן אנחנו לא יכולים לדעת שום דבר, לכן למושג "תועלת באופן כללי" אין משמעות. זה ברור, לכן אביא עוד כמה דוגמאות.

למשל, הרווחתי הרבה כסף ואני חושב שזה "טוב", "מועיל", מפני שאני יכול לבזבז אותו על פעולות "מועילות" ונעימות. אך זה לא כך. בין אם אקנה בית או אסע לטיול, אתן את הכסף הזה מתנה למישהו או אפקיד אותו בבנק - באופן בלתי נמנע זה ישנה את מהלך חיי ויוביל למאורעות הבאים. כשאומרים שלקבל הרבה כסף זה "מועיל", מניחים שכל מה שיקרה אחר כך יהיה רק נעים, רצוי או לפחות נעים יותר, מאשר היה אם לא הייתי מקבל את הכסף הזה. לו זה היה כך, אז כל אירוע "מועיל באופן כללי", היה מוביל לשיפור בלתי הפיך בחיים. אם הכסף "מועיל באופן כללי", אז העשירים היו מאושרים יותר מאשר העניים. לא צריך להיות חכם, כדי לראות שזה לא כך. שינוי באורח החיים אינו משנה את איכות החיים. צרות וסבל מתחלפים, ולפעמים בצרות וסבל עוד יותר גדולים.

דוגמה אחרת – התחלתי לרוץ, לשחות, הגוף התחזק, הבריאות התחזקה, יש לי יותר כוחות. כל אחד יגיד שאלה שינויים "מועילים", אולם זה לא נכון. לו זה היה כך, אז האנשים עם בריאות חזקה יותר, היו מאושרים יותר, מאשר אלה הנוטים לחלות. ברור שזה לא כך. התחלתי לרוץ ביער ושברתי רגל. יש לי יותר אנרגיה, פתחתי עסק משלי ופשטתי רגל. נהייתי בריא יותר, נסעתי לטיול להודו וחטפתי מחלה נוראה. הלכתי לרוץ ביער, לא הלכתי לקולנוע ולא פגשתי בחורה, עמה הייתי יכול להיות כל כך מאושר... וכן הלאה. אנחנו לעולם לא יכולים לדעת מהן התוצאות של נסיבות כאלה ואחרות. מצאתי כסף – "תועלת". פתחתי עסק ופשטתי רגל – "נזק". מיואש הלכתי ליער לתלות את עצמי ופגשתי את אהבת חיי – "בכל זאת זה היה טוב". הסתבר שהבחורה היא כלבה – "לא, לא הייתי צריך להתחיל את כל זה". אך אביה הוא אדם נפלא והציע לי עבודה טובה - "בכל זאת זה היה טוב". נכשלתי בעבודה ופיטרו אותי – "רע". פתאום גיליתי שאני מקבל הנאה ממשהו אחר – "טוב", וכך הלאה. מערבולת האירועים היא אינסופית, ואין אירוע אחד שלבטח מביא אושר, מפני שאושר אינו במה ואיך הכול מסתדר סביבך, אלא בהרגשת התפיסות שאת אוהבת.

לא קיימת שום "תועלת" גם כאשר אנחנו מנסים לשים אותה במסגרת מוגדרת.

נתבונן ב"תועלת לבריאות". אם את חולה, אז להתחיל ליטול כדורים לפי מרשם רופא נחשב "מועיל". אני בעצמי אקח כדור, אם אהיה חולה, מפני שאני חושב שזה יעלה את הסיכויים שלי להבריא. אך לא נכון לחשוב שזה "מועיל לבריאות", מפני שזה אומר שיש לך מידע מלא, אמין ושלם לגבי השפעת הכדורים הללו עליך ביום מסיום זה במקרה מסיום זה. אולי קיימות תופעות לוואי לא רצויות? אך מידע מסוג זה אין לך ולעולם לא יהיה. במשך שנים רבות פאראסטמול נחשב לתרופה יעילה נגד הצטננות, ורק לפני לא הרבה זמן התגלה שיש לו השפעה מאוד שלילית על כבד. במשך הרבה זמן חשבו שתוספתן ושקדים הם חלקים מיותרים בגוף והתחילו להסירם אצל ילדים מראש. מאוחר יותר התגלה שלשניהם יש תפקיד משמעותי בתפקוד המערכת החיסונית. לא ניתן לחקור שום תרופה עד הסוף. תאגיד ענק לייצור תרופות יכול לייצר במשך שנים תרופה מסוימת, להפיץ אותה בכל העולם, ואז מתגלה שתרופה זו גורמת להתפתחות הסרטן. יש הרבה דוגמאות כאלה. זה לא משפיע על העובדה שאת לוקחת אספירין כשיש לך חום וכלורמפניקול כשיש לך דיזנטריה, זה מה בחרת לעשות ואת מקבלת את התוצאה שאת רוצה. אך האם זה "מועיל" או לא - אף אחד לא יודע, מפני שהמילה "תועלת" מצביעה על "טוב" כלשהו, אך במקרה כזה מה "טוב" לגוף ואיך למדוד אותו אנחנו לא יודעים. אם הגוף מקבל הרבה תרופות, הוא מאבד את היכולת להתנגדות עצמאית למחלות ודורש יותר ויותר תרופות. אז כשיש לך חום גבוה, עליך להחליט או שאת תורידי את החום בעזרת אנטיביוטיקה (אשר תחליש את המערכת החיסונית, תרעיל את הכיבה, תכה בכבד) או תנסי להתמודד עמו בעצמך (אך יש סיכוי לסיבוכים ולהארכת תקופת המחלה). מהי החלטתו של אדם מן השורה תלוי במה שהוא חושב באופן קונספטואלי שהוא "מועיל". מי שסילק את הקונספציה על "התועלת" יקח לתשומת ליבו את המידע שיש לו, ולאחר מכן יתנהג לפי רצונו המשמח. כתוצאה מכך מתגלה שמה שאנחנו קוראים לו "הגוף הפיזי" אינו רק בול-עץ מטומטם וחסר אונים הדורש שיטפלו בו, כמו אימא מטורפת שמטפלת בילד ועוקבת אחר כל פעולה שהוא עושה. כשאת הולכת אחר הרצונות המשמחים, את מגלה עולם חדש של תחושות נעימות להפליא היוצרות רזוננס עם תפ"מ.

נתבונן ב"תועלת לעסק". כנראה לכולם "ברור" שלעסק "מועיל" הרווח. ואילו הסטטיסטיקה אומרת ש-80% מפשיטות הרגל מתרחשות דווקא כתוצאה מצמיחת העסק, מכיוון שהוא הופך לבן ערובה של הצמיחה שלו - עסק קטן תופס את הנישה שלו, אך לעסק גדול ייתכן שלא יהיה מקום; מנהלים מבינים איך לנהל עסק קטן, אך ייתכן שיתקשו לנהל עסק גדול; חייבים לשנות את מבנה העסק, להעסיק אנשים חדשים ולהכשירם, להרחיב את הנהלת החשבונות, המיסוי יהיה אחר, לשכור מקום חדש, להתמודד עם מתחרים חדשים עוצמתיים יותר, תעלה שאלת הניהול, הבירוקרטיה וכן הלאה... ייתכן שיקרו דברים שלא ציפו להם, שלא דמיינו אותם, אך אין כבר דרך חזרה. ייתכן גם שבעלי העסק יחליטו לפרוש ולנוח, ובמקרה זה העסק מהר מאוד יתמוטט.

אין שום "תועלת לעסק", מכיוון שכאשר אנחנו מדברים על "תועלת לעסק", אנחנו חושבים שלאחר ש"התועלת" הזאת התרחשה, "העסק" תמיד יהיה במצב "טוב יותר", אך הניסיון מוכיח שזה לא כך. כל פעולה שאנחנו חושבים שהיא "מועילה" תביא עמה שלל של תוצאות שונות ומגוונות, לכן כשאנחנו מדברים על "תועלת" של פעולה כשלהי אנחנו בעצם טוענים שכל מה שיקרה אחריה גם יהיה "מועיל". כלומר, אם העסק שלי הרוויח קצת כסף, אז לפי הלוגיקה הזאת זה יוביל לצמיחתו באופן בלתי נמנע. וכיצד אנחנו יכולים לכנות דבר כלשהו "מועיל", אם הוא מוביל סופו של דבר למשהו לא מוגדר?

כעת נתבונן בתועלת במסגרת פרק זמן מסיום. ניתן לומר שאינני יודע מה יקרה בעתיד, אך כעת יהיה "מועיל" לעסק להרוויח כמה שיותר כסף. לכן לא אתפלסף יותר מדיי, אלא אנקוט בפעולה שתוביל לרווח, וכתוצאה מכן יגדל חשבון הבנק, כושר האשראי, יעלה הרייטינג, יתחזק האמון של הצרכנים בסמל המסחרי, המניות יעלו, וכל זה הינו קריטריון לכך שהפעולה הזו הייתה "מועילה". אם אני מבצע שתי פעולות "מועילות-כעת" אחת אחרי השנייה, אני אוכל להביא את העסק לצמיחה ולשגשוג. הרי האנשים מתנהגים בדיוק כך, הם קובעים את הקריטריונים של "מה מועיל", עושים פעולות, אך שוכחים שהקריטריונים הללו הם רק אמצעים המאפשרים לקבוע האם פעולה מסוימת תואמת לקונספציה הרווחת על "תועלת". אומנם הקונספציות הללו אינן דבר נצחי-אמיתי, הן נמצאות בתנועה מתמדת. מודל אחד של אפקטיביות כלכלית מחליף את משנהו. כך שאין כאן שום "תועלת", אלא רק ביצוע הפעולות המכוונות להשגת מטרות מסוימות.

הנה עמדתו של אדם החופשי מהקונספציה על "תועלת" – ברצוני להשיג מטרה מסוימת, אני לוקח לתשומת ליבי מידע מסוים, ברצוני לבצע פעולות מסוימות. עמדה זו מספקת לו גמישות מוחלטת, צלילות ברצונותיו המשמחים והזדמנות ללכת אחריהם, חופש מפעולות מכאניות, נטולי שמחה.

02-02-03) אנחנו משתמשים במילים שמשמעותן עד כדי כך לא ברורה, שרק לעיתים רחוקות נוצרת הבנה הדדית ואפילו הבנה עצמית. אינני מנסה לתת למילים משמעות מדויקת, מפני שזה

א. עקרונית בלתי אפשרי, מפני שהגבולות שאנחנו יוצרים אינן דבר קבוע,

ב. לא נחוץ להשגת מטרותיי.

אני רק רוצה לדייק את המשמעויות של המילים במידה שזה יאפשר לי לממש את רצונותיי, כמו הרצון לצלילות, הרצון להחליף חוויות עם מתרגלים אחרים וכן הלאה. במידה ששפת "הציפורים" מפנה את מקומה לשפה שמשקפת בצורה מדויקת יותר את התפיסות, נוצר הרצון להמשיך בניקיון השפה.

שיטה של ייצור משמעויות המילים:

א. אני נותן למושג הגדרה.

ב. לוקח 10-20 צירופי מילים, בהם הייתי נוהג להשתמש במושג זה.

ג. מחליף את המושג בהגדרה שלי ובוחן האם משמעות הביטוי הופכת למדויקת יותר.

ד. אם ברוב המקרים משמעות הביטוי הופכת למדויקת יותר, אז אני מסיק ששימוש במושג בהגדרה ספציפית זו הינו הגיוני. בביטוים האחרים, אשר משמעותם הפכה למדויקת פחות והם נשארו במיעוט, אשתמש במושגים אחרים.

ראי דוגמאות בהמשך. נשאלת שאלה, איך אני מגדיר, למשל, את המילה "נימוק", כאשר אני משתמש במילים שטרם הוגדרו, כגון "תוצאה", "תצפית"? יוצא שאני מגדיר דרך משהו שלא מוגדר? אינני עוסק במתמטיקה או בפיזיקה, אני עוסק במקצוע מעשי, בהנדסה של תפיסות. אינני רוצה לעסוק בעבודות דוקטורט, לקבל הטבות, להיות "מדען", לכן אינני מתעניין בהשגתן של מטרות מופשטות, בפתרונותיהן של משימות מופשטות, בבניית תיאוריות יפות ומערכות מובנות מאליהן. אני מתעניין במשימה קונקרטית מאוד, בקבלת תענוג גדול יותר, כולל התענוג מצלילות. ואני נהנה מאוד כשאני מתחיל להשתמש במילה, אשר כתוצאה מהמחקר שלי קיבלה קונקרטיות גדולה יותר באופן משמעותי. אני מדגיש, לא "באופן ממצה", לא "באופן מוחלט", אלא "באופן משמעותי". אלה המחפשים את "הצלילות המוחלטת" כביכול והמזלזלים בצעדים קונקרטיים להשגת צלילות ביניים גדולה יותר ויותר, בסופו של דבר נשארים מטומטמים חסרי תקווה, כמו כן גם אלה הלא רוצים לסלק אמ"ש ובמקום זה "מחפשים" "הארה מוחלטת", גם בסופו של דבר נשארים כבועות רוחשות שנאה של ביומאסה נרקבת.

כשהגדרתי מושג והתחלתי להשתמש בו, אני מגלה:

א. נוצרת צלילות גדולה יותר באופן משמעותי, דיוק בביטוים, עולה רמת ההבנה ההדדית עם אלה שמשוחחים עמם, אין צורך לדייק כל הזמן, לחזור אחורה וכן הלאה.

ב. קל יותר לתאר את התפיסות, ליצור מודלים ללא סתירות, לגלות (!) ולתאר קשרים.

ג. קל יותר לבצע ניתוח וסנתזה, כלומר, תהליך של פירוק שרירותי של תופעה למכלול גורמים ותהליך של גילוי קשרים ביניהם (זה מגלה את השפעתה החיובית של הצלילות השכלית להתפתחותה של התודעה המבחינה).

ד. אני מקבל תענוג גדול יותר מתהליך החשיבה, נוצר רזוננס ברור עם חה"צ ועם תפ"מ מגוונות.

ה. אני מקבל תענוג גדול יותר מתוצאותיה של הצלילות, כמו היכולת לתכנן ולמשש באופן מדויק יותר את הרצונות המשמחים, מה שמביא לגילויָם, להתחזקותם ולהתפתחותם.

ו. העבודה בניקיון השפה נמצאת במקורו של תרגול "העיבוי". ראי בפרק "אסטרטגית התרגול האפקטיבי".

אם הייתי משתמש בנימוק בעל אופי "אקדמי", והייתי קודם כל מתחיל להגדיר את המילים "אני", "תוצאה", "מחבב", "תענוג", אז בסופו של דבר לא הייתי יכול לתת הגדרה מדויקת למילה, בה אני עכשיו משתמש, הייתי נכנס לקפאון, אך למרות זאת הייתי ממשיך להשתמש במילה הזאת במשמעותה המעורפלת הקודמת, מפני שרצונותיי היו נשארים, כולל המשמחים (למשל, הרצון לדבר), וכדי לממש אותם הייתי נאלץ להשתמש במילים האלה. לכן אני נע מצלילות קטנה לגדולה יותר, מתענוג קטן לגדול. מכיוון שאני נותן הגדרה מדויקת יותר למילה שאני משתמש בה, אני מקבל את התוצאה הרצויה, אף על פי שההגדרה מורכבת ממילים שלא הוגדרו במדויק. אם בעתיד יהיה לי רצון להגדיר את המילה "תוצאה", אז אני אחזור להגדרת המילה "נימוק" או אתקן אותה, או אבין אותה עם צלילות עוד יותר גדולה. אפילו המילה "כיסא" אנחנו לא יכולים להגדיר במדויק, מפני שאין שום גבול ברור בין כיסא לחפץ אחר. הרי ישנם כיסאות בצורת פוף, ניתן לעשות "כיסא" שיהיה שונה מאוד ממישור על ארבע רגליים, כך שאדם זר אפילו לא יחשוב לקרוא לזה "כיסא". ובכל זאת כשאנחנו אומרים את המילה "כיסא" ומדמיינים לוחית אופקית על רגליים, אנחנו מדמיינים זאת בצורה ברורה יותר, מאשר אם אנחנו מדברים על "השגחה אלוהית". המילה "בגד" ברורה יותר, מאשר המילה "נוח" שבה היו משתמשים בהרבה מקרים ולא רק לתיאור תחושות פיזיות לא נעימות. לכן כאשר הגדרתי את המילה "נוח" (ראי בהמשך), הורדתי את הרמה של חוסר הבהירות שלה עד לרמה של חוסר הבהירות של המילה "בגד", וזה מספק אותי כעת, מפני שזה לא מפריע לי לממש את רצונותיי המשמחים.

כמובן שבמהלך ניקיון השפה נתקלים במכשולים שונים, לדוגמה:

א. קפאון התחלתי. אנחנו רוצים "לעקוף" את הנושא הזה, לעשות את זה אחר כך, מפני שמאוד לא רוצים לעקוב אחרי הדיבור, להשקיע מאמצים ולצאת מהטמטום. רוצים להיות בזרם המוכר של השימוש במילים, לא רוצים לעבות את תשומת הלב, הרי צריכים לעקוב אחרי כל מילה.

ב. מחשבות סקפטיות, כגון:

* "זו עבודה אינסופית" (הספקן הזה נחלש במידה שמתחילים לעבוד, מילה אחת אחרי השנייה מקבלת משמעות מדויקת יותר ונכנסת לשימוש שלך במשמעותה החדשה. מתברר שלא חשוב מתי העבודה הזאת תסתיים, אני מקבל את התוצאות הרצויות כאן ועכשיו, כמו הנאה גדולה מהתהליך וכו', כמו שנאמר קודם לכך).

* "אי אפשר להגיע לצלילות, למרות הכול הדברים יישארו לא ברורים" (גם הספקן הזה נחלש במידה שמבצעים את התרגול).

* " אנשים אחרים לא יבינו אותי, הרי הם לא מתכוונים להשתמש בהגדרות שלי" (לספק הזה אין בסיס, מפני שהשיטה של בחירת ההגדרות מתכוונת שאנשים עמם את מדברת ימשיכו להבין אותך כמו קודם, בהתאם לרמת הבהירות בקשר למושג מסוים זה, ולא פחות מזה. ואם תסבירי להם למה את מתכוונת, אז תהיה להם אפשרות להבין אותך טוב יותר).

02-02-04) למילים מסוימות יש אופי חלול ב-100%. כלומר, הן מבטאות סוגיות מוסריות ללא שום ממשיות. מילים אלו אני רוצה להוציא מהדיבור שלי לגמרי. למשל, המילים "טוב" ו"רע". כאשר משתמשים במילים כאלה לא מתכוונים לשום דבר קונקרטי, אלא רק מבטאים את היחס החיובי או השלילי. "התנהגת רע" – מה המשמעות של זה? שהייתי רוצה שתתנהגי אחרת? שאיבדתי משהו שהייתי רוצה שיהיה שלי? שעכשיו אני מרגיש כאב פיזי? שהתחלתי לחוות אמ"ש כאלה ואחרות? זה יכול להיות כל דבר, אף אחד אפילו לא חושב על זה. אומנם למילים אחרות יש משמעות מעורפלת ולעיתים קרובות משתמשים בהן בלי לחשוב, עדיין לפעמים אנשים מתכוונים למשהו קונקרטי, אף על פי שכל פעם זה יכול להיות משהו אחר. ניתן להגדיר חלק מהמילים האלה, אם להגביל את השימוש בהן לתחום מסוים. למשל, ראי את ההגדרה של המילה "נוח". אני הגדרתי את תחום השימוש במילה הזאת והוא התחום של היווצרות התחושות (הפיזיות) הלא נעימות, ובכל התחומים האחרים אני אמצא מושגים אחרים המתאימים לשימוש, וכתוצאה מכך אקבל את החופש המיוחל מבלבול.

כמובן שאני רוצה להוציא מהדיבור שלי את המילים החלולות הקלאסיות ("מ'-חלולות"), את ההפרעות הקומוניקטיביות ("הפרעות-ק'") ואת מילות העגה המשרתות את האמ"ש.

מ'-חלולות הן כל מכלול ההוספות המציקות, כגון "נו", "כאילו", "זאת אומרת", "זה", "בעקרון", "פשוט", "איך", כולל מילות עגה "חכמות" כמו "בעצם", בכללות", "הייתי רוצה לומר ש...", "כן, אבל...", "בערך כך", "נגיד ש..." וכן הלאה.

הפרעות-ק' הן מכלול תוספות מציקות פונטיות, אשר אינן מילים. לרוב לאדם לא רק קשה לסלקן, אלא אפילו קשה לגלותן. אפילו לאחר שנה של תרגול אינטנסיבי מוֹרדות רבות יכולות לגלות להפתעתן שלמרות כל ההתקדמות בהתפתחות ההקשבה שלהן, הן אפילו לא שיערו שמשתמשות בקביעות בהפרעות-ק'. דוגמאות:

· הכפלה קלה של האות הראשונה במילה הראשונה של ביטוי, "ז..זה מה שאני אגיד..."

· כשעוצמים עיניים חזק מהרגיל בתחילת הביטוי

· כשפותחים עיניים חזק מהרגיל

· משיכת התנועה האחרונה בין המילים של הביטוי: "אני חושב ש...היום אני...."

· כל מיני "אאא...", "מממ..." בין הביטוים.

· ישנה רשימה אכן אינסופית של תנועות טרדניות בזמן הדיבור, עיוותי מימיקה למיניהם, גירודים, התמתחויות, כלומר תנועות שונות של איברים שונים ועוד הרבה דברים אחרים.

מילות עגה הן המילים שמחליפות את המילים הרגילות ומלוות את ביטויה של אמ"ש כזו או אחרת, אשר לבסוף כל כך "נדבקת" למילה מסוימת זאת, שאנחנו מפסיקים להבחין בה. לדוגמה במקום המילה "בחורה" אפשר לומר "שאפה", במקום "לאכול" – "לטרוף" וכן הלאה. לקבוצה זו שייכים גם כל מיני "מגניב", "מדליק" וכדומה.

התוצאות השליליות של השימוש במילים חלולות אינן מוגבלות רק על ידי הטמטום וחוסר היכולת להבחין בתפיסות (אדם אחד שאהב להשתמש במילות עגה כתב: "נקלעתי לקפאון אחרי שניסיתי לבצע פיקסציה מדי יום, הבנתי שאינני מבחין בתפיסות ואינני יודע מה לעשות. הכול מתמזג לזרם אחד סוער, לביצה אפלה"). הבעיה היא גם בכך שכל מילה חלולה קשורה באופן מוחלט בפרץ של אמ"ש, אותה היא נועדה לשרת, לתמוך. דווקא בגלל האמ"ש אדם התחיל להשתמש במילים החלולות. לכן סילוק בלתי מסוייג שלהן יכה משמעותית בשורה רציפה של התפרצויות "זעירות" של אמ"ש, אשר אחראיות על רק"ש סמיך, בלתי פוסק, שמרעיל הכול ולרוב בלתי מורגש, מפני שאנחנו רגילים אליו.

סילוקן של המילים החלולות מוביל לאפקט בולט של השגת צלילות גדולה יותר.

רשימת המושגים ראי בפרק "מושגים".

דוגמאות המילים שהולכות לזבל:

"תועלת". אין שום דרך לדעת מה יקרה בעתיד כתוצאה מאותה פעולה, הנקראית מועילה. את יכולה לראות את תוצאותיה המסוימות כלא רצויות. לפעמים משתמשים במילה "מועיל" כדי להצביע על משהו "חיובי" או "רציונאלי". במקרים כאלה אני בוחר להשתמש דווקא במושגים האלה, לפחות מכיוון שהם לא קשורים כה חזק לקטגוריות מוסריות, כלומר, למילים שמבטאות "טוב" או "רע" מוחלט כלשהו. כל המילים הנגזרות גם לפח: "מועיל", "לא מועיל" (אף על פי שהמילה "לא מועיל" מצביעה לרוב לא על משהו "רע באופן מוחלט", אלא על משהו לא רציונאלי. בכל זאת אני מסרב להשתמש במילה הזאת, כדי לא ליצור הרבה העתקים ללא צורך וגם כדי לא להחיות אפילו את הצל של המחלה הזאת, המילה "תועלת").

"עזרה". משתמשים גם במילה הזאת במובן המוחלט של "הטוב". כאשר מישהו "עוזר", הוא חושב שהוא מבצע פעולה "טובה" ללא עוררין. למשל, אני רוצה לחפור בור, מגיע מישהו ו"עוזר" לי. זה אומר שהוא הציב בפני עצמו משימה, לחפור בור, רק מפני שאני חופר אותו. יחד עם זאת הוא לא מתעניין אם אני אוהב לחפור לבד, ואולי ההפך, זה קשה לי ופתאום אחשוב - האם אני באמת רוצה לחפור את הבור הזה או שאני רק מכריח את עצמי בגלל קונספציה כלשהי וכן הלאה. שוב, לרוב המילה "עזרה" מתייחסת ל"עזרה" מופשטת כלשהי.

לדוגמה, אדם רוצה לשתות וודקה, אך את זורקת את הבקבוק שלו, כלומר, את הולכת נגד הרצונות שלו, אך עדיין את קוראת לזה "עזרה". בשנת 1939 הצבא האדום יחד עם הנאצים קרעו את פולין לשני חלקים, הכריזו מלחמה על פינלנד, אחר כך פלשו להונגריה, לצ'כוסלובקיה, כבשו את המדינות הבלטיות, ולכל זה גם קראו "עזרה". מלשינים היו "עוזרים" לשלטון הסובייטי לכלוא את אלה שחשבו אחרת, קומוניסטים סובייטיים היו "עוזרים" ל"עמים ידידותיים" על ידי תמיכה במשטרים דיקטטוריים ביוגוסלביה, בקובה. סינים עד עכשיו "עוזרים" לעם הטיבטי להשתחרר מרעל הבודהיזם, דמם של 1.5 מיליון נזירים טיבטים שנהרגו לא הספיק להם. אנשים משתמשים במילה "עזרה", מפני שאין לה משמעות ברורה. את יכולה לקרוא לכל פעולה "עזרה", אם את מנסה לעורר יחס חיובי כלפיך, מכיוון שקיימת קונספציה שאומרת "עזרה – זה טוב".

אני מציע להשתמש במילה "סיוע". מהו "סיוע" זה ברור. אדם עושה משהו, מכריז על כך שהוא עושה את זה, רוצה להמשיך לעשות זאת ורוצה לקבל תוצאה. את מצידך עושה פעולות, כדי שהוא יוכל לקבל את התוצאה הזאת. כאן הכול די ברור.

"צריך". מחלה ממדרגה ראשונה! גם את המילים הנרדפות שלה – לפח: "חייב", " על (מישהו לעשות משהו)", "כדאי", "נאלץ".

"פעולת גומלין". כשאומרים את המילה הזאת בדרך כלל מתכוונים למכלול די מעורפל של שיטות אפשריות ולא אפשריות של העברת מידע, כל כך מעורפל שאי אפשר להשתמש בו. סילוקה של המילה הזו לא יוביל לבעיות בהסברת הדברים, מפני שלכל שיטה של העברת מידע יש סימון משלה. אם רוצים, ניתן בקלות לחלק אותן לקבוצות, לתת לכל קבוצה סימון משלה ולהשתמש בהן. גם את המילים הנרדפות שלה – לפח: "קשר" (כלומר, החלפת דעות, יחסים. למשל, "היינו בקשר" – איך להבין את זה? שוחחנו? אמרנו אחד לשני "שלום-להתראות"? הזדיינו? החלפנו תוצאות של חקר הקונספציות? החלפנו מבטים זעופים??...).

מילה נגזרת – "להיות בקשר".

"רע". גם את המילה בעלת משמעות הפוכה, "טוב" – לפח. "הולם" – גם לפח.

"פונקציונאלי". נשמע מדעי מדיי, מילה נרדפת ל"רציונאלי".

"חבר", "חברוּת", "קרוב (אדם)", "קירבה". למילים אלו אין שום משמעות קונקרטית. הן כביכול מצביעות על רמה די מעורפלת של נאמנות האנשים אחד כלפי השני. ואילו בדרך כלל הן מבטאות רק את העובדה שאנשים רגילים אחד לשני, והרבה פעמים זה מלווה לא על ידי סימפתיה ונאמנות, אלא על ידי שנאה ועוינות.

"נייטרלי". מילה נרדפת למילה "אדיש".

"התרשמויות". המושג הינו תחליף למושג "אמוציות חיוביות", לכן הולך לזבל. כשהאדם אומר שהוא מתרשם מאמ"ש, מסבל, זה אומר שהוא חווה אמ"ש ואמ"ח לסירוגין. לדוגמה, הוא יכול לסבול מקנאה ולדמיין שהחברה שלו תצטער מאוד אחר כך, כשתבין שמי שהיא העדיפה על פניו הוא אידיוט מוחלט. כלומר, האדם ירגיש שמחה לאיד, הרצון לנקום. אם מישהו אומר שהוא נהנה ממשחק שחמט, זה אומר שהוא חווה למשל, שביעות רצון עצמית או מנסה לפזר אפרוריות וכן הלאה.

"תענוג". מושג המצביע על מגוון רחב מאוד של תפיסות, מאמ"ח עד להנאה ממין, לכן הולך לזבל, אם לא משתמשים בו בהקשר קונקרטי. גם "לחבב" – לפח.

"חשוב". מצביע על חשיבות מוחלטת כלשהי, כמו המילה "תועלת". לפח.

"הגיוני". האם זה משהו שמתאים לנורמות? אם זה משהו שמתאים להנחות וידע שקיים, ניתן להשתמש במילה "מתאים". לרוב הכוונה היא – מתאים לקונספציות של המשתתף בשיחה. לפח. גם את המילה "מוצדק".

"נעים". גם המילה הזאת מצביעה על מגוון מעורפל לחלוטין של משמעויות. תענוג גופני שלא קשור במין, שכן קשור במין, אמ"ח, תפ"מ, כל דבר כלפיו האדם מרגיש יח"ח (יחס חיובי) ברגע זה. "לא נעים" – גם לפח.

"משמעות". לפח. אם מדברים על משמעות של מילה או משפט, אז ניתן לומר "זה אומר, זה מצביע על...". "חסר משמעות" גם לפח.

עמדה נפרדת היא סילוק צירופי המילים, האבסורדיים מבחינת השיטה. כלומר, אלה המחזקים את הפירוש השקרי. כאשר מוֺרדה ממשיכה להשתמש בביטוים כאלה בדיבור שלה, כך היא מושכת את עצמה בחזרה לביצה. לסוג זה של ביטויים שייכים:

"גורם לאמ"ש". ביטוי אופייני: "חוסר הנימוסים שלו גרם לי לכעוס". גרסת התחליף: "הוא היה לא מנומס, חוויתי כעס". ישנה גרסה עוד יותר מדויקת: "הוא היה לא מנומס, ואני רציתי לחוות וחוויתי כעס".

"רק"ש נמשך". ביטוי אופייני: "רק"ש נמשך הרבה זמן". מכאן ניתן להסיק שזה לא אני שמטפח את הרק"ש, אלא "הוא בעצמו" נמשך ללא שום תמיכה מצידי, ואני הקורבן. גרסת התחליף: "חוויתי רק"ש במשך הרבה זמן", או אפילו מדויק יותר: "רציתי לחוות וחוויתי רק"ש במשך הרבה זמן".

"לא יצא" (לסלק אמ"ש וכו'). אם לא יצא לך, לא הצלחת לסלק אמ"ש, למעשה זה אומר שלא רצית את זה מספיק חזק. הרצון לחוות אמ"ש היה חזק יותר מאשר הרצון לסלקה.

02-02-05) אני חושב שצריך להדגיש את ארבעת השלבים של השגת צלילות-התפ"מ (להלן רק צלילות, אכתוב את המילה הזאת בגופן מודגש, כדי להפרידה מצלילות שכלית).

1. שינון

2. אימון במציאת טיעונים

3. תרגילים פורמאליים

4. השתלבות אל תוך ההתנהגות

1. השינון הוא בכך שהמתרגל קורא את המידע ומשנן אותו. לדוגמה הוא משנן שניתן להבחין בארבעת השלבים בהשגת הצלילות, מהם, מהם התרגילים הפורמאליים שקיימים, מהי השתלבות אל תוך ההתנהגות וכן הלאה.

2. אפשר לקרוא את המילים על כך שהתפיסה "אני" אינה קיימת, אפשר להסכים עם זה ו... להמשיך לחיות כמו לפני כן. כך פועל הרוב המכריע, קוראים, מסכימים או לא וממשיכים לחיות, ולא מבחינים בעובדה ששום דבר לא השתנה בחייהם. האימון במציאת הטיעונים מסייע לנתח את הסוגיה הזאת באופן מקיף ביותר. מאוד אפקטיבי לעשות זאת יחד עם מתרגל ותיק, תוך כדי החלפת צדדים – אחד תומך בקונספציה "אני – קיים" והשני מנסה להפריכה. השתתפותו של מתרגל ותיק מאפשרת מהר מאוד לעבור את השלב הזה, מכיוון שהקונספציה הזאת משתרשת חזק מאוד בראש האדם, עד כדי כך שהוא אפילו לא חושב להביט על הסוגיה הזאת מנקודת מבט מפתיעה כלשהי.

3. תרגילים פורמאליים מחזקים את הצלילות השכלית שנוצרה. דוגמאות התרגילים:

א. לחזור בקול רם, הרבה פעמים, במשך כמה שעות על הביטוי המבטא את הצלילות שהושגה.

ב. לקרוא שוב ושוב את מהלך המחשבות, עד שהוא יהיה קריא מאוד ובצורה בנויה היטב.

ג. במקרה של קונספצית ה"אני" זה יכול להיות תרגיל כזה - לעבור בין התפיסות אחת אחרי השנייה ולקבוע: "זו מחשבה ולא איזה "אני" וכן הלאה.

ד. תרגיל עצירת הדיאלוג הפנימי הקולני מחזק את התוצאה. לדוגמה, אומרים שצריך לבצע את המשימה הבאה, תוך 5 שניות לעצור כל מחשבה קולנית במשך שעה. נותנים כ-2-3 שניות להבין שיש מחשבה קולנית ועוד 2 שניות לעצור אותה.

4. יש כאלה שמשיגים צלילות שכלית ביניים, אך ממשיכים לחיות כאילו היא לא קיימת, כאילו הקונספציה הקודמת נמצאת בשליטה. כדי שהצלילות שהוגשה תחדור עמוק אל תוך ההתנהגות, רצוי לבצע תרגילים מיוחדים. לדוגמה, אם השגת את הצלילות השכלית בכך שאין שום מכלול תפיסות, אליו אנחנו מייחסים את ההגדרות של "עבר" ו"עתיד", אז ניתן לבצע את התרגיל של שינוי הוודאות לגבי "עבר". כאשר אני יושב על הדשא ליד האגם, אין שום צורך לחזק את הוודאות שלי לגבי איך קוראים לי, באיזו עיר אני נמצא, אפשר לסלק את המחשבות עם המילים "היה" ו"יהיה", אפשר לעסוק בשינוי הוודאות המחזורי – "אני נמצא באירקוטסק" – "אני נמצא בהימלאיה" עם קביעת רמת הוודאות בשני המקרים. כתוצאה מביצוע התרגילים בשינוי הוודאות המחזורי תגלי שוודאות לגבי המחשבה "אני באירקוטסק" זהה לוודאות לגבי המחשבה "אני בהימלאיה". את תגלי גם שוודאויות מכאניות אחרות (לגבי קיום ה"אני", ה"עבר" וכדומה) ייחלשו באופן משמעותי, ותוכלי לשלוט בהן לפי רצונך. בעבודה את מטפחת את הוודאות בקשר לעיסוקיך בעתיד, סיכומי העבר, מפני שזה מאפשר להגיע לתוצאה רצויה. על הדשא ליד האגם את מטפחת ודאות אחרת, אשר מאפשרת לך להגיע לתפ"מ חזקות, לחופש מקונספציה על "עבר" וקונספציות אחרת שמתבססות עליה, על "רציפות", "הדרגתיות השינויים" וכן הלאה.

כתוצאה מתרגול בן ארבעת השלבים הזה מופיעים ניצוצות של צלילות.

02-02-06) מה שידוע בשם "אנלוגיות" אינן מזיקות ואפילו יעילות, כאשר משתמשים בהן כב"דימוים רזוננטיים", כלומר כאלה היוצרים רזוננס על תפ"מ וגם עם צלילות. אך אותן אנלוגיות הופכות לרעל מסוכן, המרעיל לחלוטין את התודעה הצלולה, אם בטיפשות מתחילים להשתמש בהן בתור נימוקים. בשום פנים ואופן (!!!) אנלוגיות לא יכולות להיות אמצעי הנמקה. באופן ניסיוני בקלות ניתן לגלות שבכל ויכוח קל מאוד לבחור אנלוגיה שכביכול "תומכת" בנקודת מבט מסוימת. הרי זה טבעי, כי עולם הסובב אותנו כה מגוון שתמיד אפשר למצוא תופעה שמתפתחת לפי אותה חוקיות שאנחנו רוצים למצוא בסוגיה הנחקרת, ואם להחליף בין האובייקטים, אז מקבלים כביכול "הוכחה" למטומטמים.

למשל, מישהו אומר לי שאני מגלה טמטום בכך שאני כמו אמא אווזה מטפלת בילד שלי ללא הפסקה, דואגת לו, גורמת לו לעשות את מה שהוא לא רוצה, הופכת אותו ליצור אינפנטילי חסר מענה, בלי רצונות משמחים. אני רוצה להתנגד ועושה זאת כך: "אם לשים פרח בפריזר, הוא יקפא למוות, כך גם ילד, אם לא דואגים לו...". מפתיע, אך על 99% מהאנשים "נימוק" כזה משפיע. לאחר שזורקים אחד על השני "נימוקים" מסוג זה, אנשים הולכים כל אחד לכיוונו אחרי ש"מגיעים להבנה" (כלומר, אחד מסכים עם נקודת מבטו של השני תחת השפעתן של האנלוגיות האלה), או בטוחים שלא חשוב כמה ידברו, שום דבר לעולם לא יהיה ברור. מכיוון שאנלגיות הן שיטה מאוד מוצלחת של לחץ פסיכולוגי (כלומר, כמעט כל אחד במידה זו או אחרת משנה את דעתו תחת השפעתן), אנשים טיפשים וצבועים תמיד ישתמשו בהן בתור נימוקים.