Home

פסיכולוגיה ניסיונית

סלקציה של מצבים אטרקטיביים

 

חלק 03 – "רצונות"

 

פרק 03-01: "סקירה כללית של רצונות"

 

 

"פעולה ספונטנית באמת הינה פעולה אליה אתה מתמסר לחלוטין, אולם רק לאחר חשיבה מעמיקה בנושא. זו פעולה, כאשר כל בעד ונגד נלקחו בחשבון וסולקו לאחר מכן, מכיוון שאינך מצפה לשום דבר ואינך מצטער על שום דבר."

אספראנסה

 

"כל דבר מתחיל מפעולה כלשהי, שחייבת להיות מכוונת מטרה, מדויקת ומבוצעת בנחישות. אם אדם חוזר על פעולה כזו מספיק פעמים, הוא רוכש כוונה שאין לשנותה. כוונה כזו ניתן ליישם בכל דבר. ברגע שמשיגים אותה, הדלת פתוחה."

דון חואן

 

תוכן העניינים:

03-01-01) מבוא, אנמנזיה.

03-01-02) הגדרות, ראשי-תיבות.

03-01-03) הרצון להתרשמויות (=הרצון לאמ"ח).

03-01-04) 10 כללים למימוש הרצונות המשמחים.

03-01-05) הגדרות נוספות.

03-01-06) דוגמה של מיון הרצונות לפי סוגיהם.

03-01-07) סוגיית הכוח השולט. "מדיטציה".

 

03-01-01) החל מהילדות יום אחר יום, דקה אחר דקה לימדו אותך להתייחס לרצונות שלך כאל דבר "לא צנוע", "לא טוב", "מביך", "מפריע", "לא נכון". המציאו ויישמו מילים רבות המחליפות את המילה "רצון". למילים אלה יש גוון שלילי בולט – "גחמה", "קפריזה", "שיגעון", "הפקרות". המילה "לממש" (את הרצונות) מתחלפת ב"להיכנע לתשוקה", "לזלזל בזולת", הביטוי "לרצות משהו" – ב"לעשות בעיות", "לבלבל את המוח". אדם שאינו רוצה לדכא את רצונותיו ושואף לממשם מכונה "אגואיסטי", "אגוצנטרי". אם משהו מרתק אותך מאוד, עלולים לכנות אותך "עקשנית", "מוזרה", "אקסצנטרית", לומר שאת "מטורפת". אפילו אם זה נאמר כביכול "בצחוק", חייבים להבין שקל מאוד להביע את היחס האמיתי שלך תחת הכותרת "בצחוק", במקרה הזה זהו יחס מאוד שלילי, מפני שבגלל "צירוף מקרים מוזר", משתמשים במילה "מטורף" גם כדי לכנות עבריינים מסוכנים, רוצחים, אנסים. במטרה לחזק את היחס המזלזל ואפילו תוקפני כלפי הרצונות שלך, מתגבשות ומוכנסות לראש קונספציות מגוונות. כתוצאה מכך, האדם שיש לו רצונות נתפס על ידי הזולת (וגם על ידי עצמו) כאדם עם "בעיות", משהו לא "בסדר" איתו. חושבים שכאשר אין לאדם רצונות בולטים, אז הכול "בסדר" איתו. הדעות הבודהיסטיות, שעוותו בצורה בלתי מתקבלת על הדעת, התפשטו במערב ומשלימות את התמונה – הרי לפיהן "נירוונה" הינו מצב של אושר עילאי המאופיין על ידי דיכוי מוחלט של רצונות. כתוצאה מכל זה אנשים סוברים באופן מוטעה שהמצב המאושר ביותר הוא המצב של היעדר רצונות, שביעות רצון מוחלטת, אפרוריות, ספיגה לאה של התרשמויות. להתעלמות מהרצונות המשמחים ולדיכוי שלהם יש השפעה קטלנית ביותר על האדם, זה מביא גל של אמ"ש, רק"ש, טמטום, נשללת האפשרות לחוות תפ"מ.

לפעמים צורות מסוימות של רצונות חזקים נחשבות ל"מועילות", זה תלוי בדעות הרווחות בחברה. במקרים כאלה אנשים אשר רצונותיהם נכללים בקטגוריה הזאת, זוכים ל"כבוד", תמיכה, אהדה. אולם כאשר האופנה מתחלפת או האדם מגלה רצונות אחרים, הוא שוב חוזר לתווית של מוזרים או משוגעים. זה גורם לכך שאדם עם רצונות משמחים הנכללים בקטגוריה המקובלת, נאלץ לדכא את כל הרצונות האחרים, לדרבן בצורה מכאנית את הרצון "הנכון", מה שמהר מאוד הופך לדבר מאולץ, לפעולה מכאנית חסרת שמחה.

אם את רגילה לדכא את הרצונות המשמחים שלך, את חווה אותם בסתר, תוך כדי הרגשה של בושה, אשמה, פחד, אז בדרך כלל זה מתבטא גם בתוקפנות גלויה או מוסתרת, בשנאה. נגזל ממך התענוג מחוויה וממימוש של רצונות. יחד עם זאת חוויה ומימוש של רצונות "נכונים", מכאניים אינו מביא שמחה ואת מתחילה לכוון את עצמך רק להשגת התוצאה והופכת להיות מכורה לה. כאשר אין שמחה בחוויה ובמימוש של רצון, אלא קיים רק הרצון להשיג תוצאה, מתערמות אמ"ש חדשות נוספות, כגון הדאגה בקשר לתוצאה, הפחד לא להשיג את התוצאה, הפחד שמישהו אחר ינצל את התוצאה שלך וכן הלאה. כתוצאה מכך נוצר יחס מסוים לרצונות, כאל משהו מייגע. ככל שהרצון חזק יותר, כך איומה יותר האמ"ש המלווה את כל התהליך של חוויתו ומימושו.

 

03-01-02) אין אפשרות לתת הגדרה לרצון, מפני שלהגדיר פירושו לצמצם לטווח הידוע, אולם לא ניתן לצמצם רצון לשום דבר, לא לאמוציות, לא למחשבות, לא להרגשות. ישנם אנשים, אשר לא שמים לב למה שהם מרגישים, הם מדוכדכים על ידי אמ"ש וקונספציות עד כדי כך, שלא מסוגלים להבדיל בין רצונות למחשבות למשל. אדם ששם לב יבחין בקלות מהם הרצונות ומהן המחשבות והאמוציות המלוות, אלה רבדים שונים במהותם של התפיסות. תחושת הרעב יכולה להיות מלווה על ידי הרצון לאכול, תחושת המשיכה המינית יכולה להיות מלווה על ידי הרצון לקיים יחסי מין. המחשבה "הוא בגד בי" מלווה על ידי אמוציית השנאה, הרצון להרביץ, תחושת החום בראש או קור בגפיים. נדרש ניסיון מינימאלי בהבחנה בתפיסות שלך, כדי לא לערבב את התפיסות הללו. במידה שאת מסלקת אמ"ש, רצונות מכאניים, קונספציות, ומטפחת רצונות משמחים, צלילות שכלית ותפ"מ אחרות, היכולת שלך להבחין בצורה מדויקת יותר גדלה.

כיצד אדע שאני רוצה משהו? האם כרגע אני רוצה לאכול גבינה או ללכת לטייל? אם אני שואל את השאלה הזאת, זה אומר שאני יודע של קיומם של שני הרצונות הללו, אך מניין אני יודע זאת? אני יודע זאת, מפני שכרגע יש לי טעם של גבינה בפה ותפיסה ויזואלית של יער, הריח שלו, תחושת האדמה המוצקה מתחת לרגליי וקיים הרצון לחזק את התפיסות הללו, לחדד אותן. זה נראה בלתי אפשרי, איך זה ייתכן שיש טעם של גבינה בפה, אם אין שום גבינה? אומנם אף אחד לא מתפלא שאני יכול לא לראות עץ, אך לדמיין אותו. מה זה "לדמיין"? זאת התפיסה הויזואלית של עץ, התפיסה הזאת אינה יציבה ומעורפלת, אולם זאת התפיסה הויזואלית. אם אתבונן זמן רב בעץ, אז התמונה הויזואלית תתחדד ותתייצב, יתווספו תפיסות נוספות, וכתוצאה מכך הרצון לחזק את התמונה עשוי להתעצם. אותו דבר עם הגבינה, נוצר טעם חלשלש של גבינה, נוצר הרצון לחזקו, מתחיל להיווצר הדיאלוג הפנימי בנושא, ייתכן שאתחיל לדבר על הרצון שלי לקבל את טעם הגבינה המיוחל. כך אני יודע אם אני רוצה דבר מסוים, מפני שהתפיסה של הדבר הזה כבר התגלתה, אומנם בצורתה החלשה והמעורפלת. אם את רוצה לקנות חצאית ססגונית, כדי לחוות שביעות רצון ממבטיהם של הבחורים, באותו רגע במקום הזה כבר קיימת שביעות הרצון מכך שיש לך את החצאית הזאת, את חווה גם את ההתעוררות הארוטית ממבטיהם של הבחורים, גם התחושה שאת כבר לובשת את החצאית הזאת, גם התפיסה הוויזואלית של צבעה ובדה. כך, ניתן להסיק מסקנה מדהימה - כאשר אני רוצה משהו, אינני רוצה משהו שכרגע אין, אלא אני רוצה משהו שרגע קיים, אני רק רוצה אותו בצורתו המחודדת יותר, היציבה והחזקה יותר! המסקנה הזאת מתאימה לתוצאות התצפיות המעידות על כך, שכל הרצונות תמיד מכווני-אובייקט. מתברר ש"רצון" הינו תמיד "רצון לחזק את התפיסות הקיימות". קיימת עוד מסקנה אחת מופלאה – אנחנו בעלי יכולת להבחין בין התפיסות, אך במצב כזה אנחנו לא מסוגלים להבחין בין א) רצון לבין ב) מימוש הרצון; הרי אם אני רוצה לאכול גבינה, אז טעם הגבינה כבר קיים, כלומר הרצון ומימוש הרצון מתקיימים בו-זמנית. האם זה אומר שישנה דרך לחזק את הרצון לאכול גבינה עד כדי כך שארגיש את טעמה לא פחות חזק, מאשר אם היא הייתה אצלי בפה? הייתכן שארצה להשביע את הרעב עד כדי כך, שתיווצר תחושת השובע וכל התהליכים הפיזיולוגיים יתרחשו בגופי כאילו קיבלתי את החומרים המזינים? השאלות הללו יישארו ללא תשובות עד שלא תחווי ללא הפסקה תפ"מ, בינתיים את לא מסוגלת להתמקד באופן מוחלט על רצונותיך, כך שהם יתחילו לגלות לך את סודותיהם. כרגע נקבע דבר אחד, כאשר הרצון קיים, הוא כבר ממומש חלקית.

·        רצונות מכאניים (רמ"כ) או לא משמחים הם הרצונות, אשר:

א.    הינם התוצאה של קונספציות, שכוללות מילים חלולות שונות המובילות לפעולה כלשהי, כגון, "צריך ללכת לשם", "חייבים לעשות כך", "כדאי לפעול כך", "לא הוגן לא לעשות זאת", "מצפים ממני שאעשה כך" וכן הלאה. אין לך רצון משמח לעשות את זה, אך מכיוון שקיימת מחשבה מטרידה ש"כך צריך" או "כך הוגן", את כן עושה את זה, למרות שאינך רוצה ואינך מרוצה מזה. את מנסה לתמוך במחשבה "טוב שעשיתי את זה, זה נכון, כך צריך", ולפצות על רעל האמ"ש על ידי שביעות הרצון העצמית.

ב.     הינם התוצאה של אמ"ש, כגון זעם, פחד, שעמום וכדומה.

ג.      הינם התוצאה של הרגל מכאני. תמיד כשאת חוזרת מהעבודה את מדליקה טלוויזיה ורואה חדשות, אפילו אם הן לא מעניינות אותך כלל וחווה שעמום, עייפות וכדומה.

ד.     הינם התוצאה של רמ"כ אחרים. לדוגמה, לרצות פיצויי יתר על הדברים שהעבר לא היו לך. אם לא קיימת מספיק יחסי מין בנעורים, בגלל בושה, פחדים, הגבלות מוסריות, אז לקראת גיל 20-25 הרצון לקיים יחסי מין יכול להפוך לכל כך חזק, שאת תרצי כל מה שזז ותשכחי לעצור ולשאול – האם הרצון המשמח לעשות זאת אכן קיים כרגע? אם את אכן עוצרת ומנסה להרגיש את הרצונות שלך, מופיע חוסר שביעות רצון ומחשבה שאת מגבילה את "עצמך".

התכונות המשותפות של הרמ"כ הן חוסר שמחה, בהילות יתירה, כאוס. כאשר את חווה ומממשת אותם, את לא חווה את ההתחזקות של התפיסות המוארות (תפ"מ), כגון עדינות, רגש היופי, התלהבות, השתוקקות וכדומה. להפך, הרקע השלילי (רק"ש) ממשיך להתחזק, האמ"ש מתפרצות, מתחזק הדיאלוג הפנימי הכאוטי. ציטוט מספרו של גורדג'ייב: "האדם הוא זיקת מאבק, תחרות של רצונות מגוונים, אשר כל אחד מהם קורא לעצמו בשם "האני", כלומר מחשיב את עצמו לעליון ואינו רוצה להכיר באחרים. בזמן אותו פרק זמן קצר שרצון מסוים נמצא בשליטה, הוא עושה את מה שבא לו, בלי להתחשב בעובדה שהאחרים הם האלה שיצטרכו לשלם. אין שום סדר ברצונות הללו. הקופץ גבוה יותר הופך לעליון. הוא מוריד את כולם ללא פחד. אולם ברגע הבא האחר תופס את השוט ומצליף בו. כך נמשך במהלך כל חיי אדם. תארו לעצמכם מדינה בה כל אחד יכול להפוך למלך למשך חמש דקות ולעשות בחמש דקות הללו כל מה שליבו יחפוץ. אלה חיינו".

כדי לקבל תמונה מלאה של הרמ"כ המתגלים, כדי להבין עם מה את רוצה לעבוד, אני מציע לעשות רשימה של רמ"כ הקיימים ולהוסיף חדשים במידה שהם מתגלים.

·        התופסן של הרצונות המכאניים – אפקט של סבל בלתי נמנע המגיע במהלך ולאחר המימוש של הרמ"כ. במהלך מימוש ה רמ"כ (מרמ"כ) האדם סובל (כלומר, הוא מדכא את הרצונות המשמחים, חווה אמ"ש), וחושב שבעתיד הוא ירוויח אושר כלשהו. אם הרמ"כ לא התממש והאושר לא הגיע, מופיעות אמ"ש אינטנסיביות על הזמן האבוד, רחמים עצמיים וכו'. אם הרמ"כ אכן התממש, אז "האושר" המיוחל אינו באמת אושר, האדם ממשיך לחוות אותן אמ"ש ואפילו חזקות יותר, גם סיבות חדשות לדכא רמ"ש, בסופו של דבר מקבלים אותו סבל. אדם המממש רצונות משמחים חווה תפ"מ הן במהלך מימוש הרמ"ש והן לאחר שהרצון התממש או לא.

תכונה אופיינית של "היסחפות למימוש רמ"כ" היא מצב עוויתי הולך ומתגבר, אשר ניתן לתארו על ידי הביטוי "החיים חולפים לידי". נוצר חיפזון לעשות דברים, דאגה שהזמן חולף.

·        אחד הסוגים של רמ"כ הוא הרצון לדכא רצונות (רל"ר). מהו ההבדל בין דיכוי וסילוק כבר הסברתי בפרק על אמ"ש – במקרה של דיכוי הרמ"כ אינו נעלם ומופיע רק"ש. במקרה של סילוק הרמ"כ נעלם לחלוטין, מופיעה תפ"מ או שלווה. כך, רל"ר הינו בהגדרתו תמיד רמ"כ, מכיוון שהוא צורה של רצון לחוות אמ"ש, ובדרך כלל הוא התוצאה של אמ"ש וקונספציות. רל"ר כולל גם צורות שונות של "סגפנות", כאשר האדם מדכא את הרצונות שלו (הן רמ"ש והן רמ"כ), בגלל הקונספציות של "הארה", בריאות וכו', או בגלל האמונה בסמכויות, או בגלל הרצון להרשים אחרים. יחד עם זאת היא חווה הרבה אמ"ש, שביעות רצון מ"הניצחון" שלה, מחזקת את הרמ"כ לממש את הרצון המדוכא, בונה בסיס למשבר פסיכולוגי עמוק, כלומר להתפרצות ממושכת והרסנית של אמ"ש ושל פעולות שנגרמו על ידיה.

·        רצונות משמחים (רמ"ש) עונים לקריטריונים הבאים:

א.    חוויתם ותהליך המימוש (ללא תלות בתוצאה הסופית) מלווים על ידי שמחה, ציפייה, השתוקקות ותפ"מ אחרות.

ב.     אם לא הצלחת לממש את הרמ"ש (גם אם קיימת מחשבה שלא תצליחי לממש אותו), לא מופיעות אמ"ש.

 

חובה להבין שאם את לא עוסקת בשיטת סילוק מצבי הדכדוך, אז כמעט כל הרצונות שלך הם מכאניים, ואפילו אם מופיע רמ"ש הוא באופן מיידי מתחלף ברמ"כ. אם את מתחילה לעסוק בשיטה, את מתחילה התנועה בביצה המעופשת, פלגים טהורים של רמ"ש מופיעים ומתערבבים עם רמ"כ, לכן מתרחש תהליך מתמיד של חילופים, החלפות בין רמ"ש ורמ"כ. תצטרכי להשקיע מאמצים, להיות עקשנית והחלטית, לשים לב ולהשתוקק, כדי שתוכלי להבדיל כמה שיותר בקפידה בין רמ"ש ורמ"כ, לסלק רמ"כ ולחזק רמ"ש.

למשל, התחלת לשטוף רצפה, כי כרגע זה יוצר רזוננס עם התנקות מאמ"ש. קיים רמ"ש של הפעילות הפיזית ואת מממשת אותו. אך אם אחרי חמש דקות הוא לפתע נעלם ונוצר רמ"ש אחר, מופיעה המחשבה הקונספטואלית - "אם התחלתי, אני חייבת לסיים". מופיע רמ"כ של "לסיים", רמ"ש נעלם, תפ"מ נקטעת.

דוגמה טיפוסית אחרת היא לדחות את מימוש הרצון המשמח (מרמ"ש): קיים רמ"ש לטייל ברגע הזה, מופיעה המחשבה "עוד לא עשיתי שיעורים, אחרי שאעשה – אלך לטייל", כתוצאה מכך הרמ"ש נעלם, נופלת אפרוריות, אמ"ש, וכאשר סיימת לעשות את כל השיעורים, כבר לא בא לך ללכת לטייל. אולם במקום לעצור ולהקשיב לרמ"ש שלך, את הולכת לטייל, מפני שקיימת המחשבה "הרי זה מה שרציתי", כלומר, עוד הפעם אנחנו מקבלים את מימוש הרצון המכאני (מרמ"כ).

ציטוט מכתביו של ליס: "אנשים דוחים את מימוש הרמ"ש, כי רוצים לגשת אליהם "בקפדנות", להתכונן. לי כך קורה מילדותי, הייתי מקבל תענוג לא מהתהליך עצמו, אלא מהפנטזיות כמו "מה יהיה כאשר..." – אהבתי לדבר על כך, לחלום. מילדותי אני ניזון מהפנטזיות שלא התממשו. אומנם הייתי מקבל מזה ציפייה, אך היא הייתה לא יציבה, חלשה וארעית. מתמיד היה רק הצורך בפנטזיות חדשות. חוץ מזה, לרוב לא הייתי מגיע למימוש הרמ"ש, לכן חוויתי רגשות אשם בגלל הציפיות שלי ושל האחרים שלא התממשו. משום שהרמ"ש דוכאו, אז החדשים לא היו מופיעים והציפייה לא הייתה מתחזקת".

אם פעולה כלשהי היא התוצאה של רמ"ש, אז התוצאה שמבוטאת על ידי שם פועל + "יותר מדי" מצביעה על כך שהרמ"ש בלי להרגיש התחלף ברמ"כ, לדוגמה, "אכלתי יותר מדי", "זיינתי יותר מדי" וכדומה. את אוכלת ומרגישה תענוג, אך פתאום תשומת הלב הוסחה ואת "אכלת יותר מדי" – הרמ"ש בלי להרגיש התחלף ברמ"כ. כדי למנוע זאת, עליך כל הזמן לשאול את עצמך: "מה אני רוצה ברגע הזה".

נתבונן בתפיסה "הציפייה להופעת הרמ"ש". כאילו צפויה לי התפרצות מתוקה קדימה, כאילו היָתר מתוח חזק ובטוח. אדם מדוכדך עובר בייסורים הן היעדר הרצונות והן נוכחותם, כלומר, בכל מקרה יופיעו אמ"ש, זו תכונתם של הרמ"כ. כאן הכול הפוך, כאשר אין רמ"ש ואת בהצלחה מסלקת את האמ"ש, אז את חווה את תענוג הציפייה וכאשר הרמ"ש מופיע – גם את תענוג חווית הרמ"ש ומימושו.

·        תהליך המכונה "סלקציית הרצונות" כולל שלושה שלבים:

א.    להבחין ברצונות שהתגלו בפרק זמן נתון

ב.     לזהות את הרמ"ש את הרמ"כ

ג.      סילוק רמ"כ וטיפוח רמ"ש

אם ההבחנה ברצונות מספיק חדה, אז החלוקה לרמ"ש ורמ"ש מתרחשת כמעט באופן אוטומטי. אולם אם ההבחנה לא מספיק חדה, לא יציבה, אז ייתכן שיהיו בעיות במעבר מא' לב'. בהבחנה קפדנית ניתן לזהות את "הרצון מקשר", כלומר, את הרצון לזהות את הרצונות שהובחנו כרמ"ש וכרמ"כ. ההבחנה הזאת מאפשרת להוליד את הרצון לבצע את הזיהוי בצורה אפקטיבית יותר. זה מספיק כדי לרכוש את ההרגל לעבור מא' לב' ולא להמשיך לחלק את התהליך הלאה. זה תקף גם לגבי המעבר מב' לג'.

תרגול של החלפה מחזורית של הפירושים (והחלפת אופי ואינטנסיביות הרצונות הנלווים) הינו אמצעי של סלקציית הרצונות.

·        "ניתוח מהיר" של הרצונות – מכלול פעולות המאפשרות תוך מספר שניות לקבוע בין אם הרצון שחווים אותו כעת משמח או מכאני. השימוש ברזוננס עם תפ"מ כקריטריון יכול להיות לא קל, במיוחד כאשר האינטנסיביות של הרצון נמוכה וקיים או רקע שלילי חלש או רקע מואר חלש, או "שום-דבר-לא-קורה".

הבסיס באופן כללי לכל הרצונות המכאניים הוא הביטחון (כלומר, קביעה בלתי מתפשרת של התודעה המבחינה): "אם אממש את הרצון הזה, אהיה מאושרת". להצהרה הזאת אין בסיס, מפני שאנחנו רגילים אליה, בערך כולם חושבים כך תמיד בזמן מימוש הרצונות. התצפיות אחר האנשים מראות ש"להיות מאושר" משמע "לחוות אושר", כלומר, זה לא מכלול טובות כלשהן, אלא אותן חוויות, שלפי דעתו של הרוב יופיעו בהכרח לאחר השגת הטובות הללו. ניסיונות פשוטים מראים שכאשר אדם מקבל את הדבר המיוחל, את הסטאטוס, את תשומת הלב וכדומה – זה לא מביא לו "אושר", אלא הבזק קצר של שביעות רצון. רכישה (של אמצעי כלשהו) אינה מובילה לחוויה (מצב של "אושר").

לכן אם את קובעת שקיימת מחשבה מסוג "אהיה מאושרת יותר, אם אעשה כך או כך", (וביטחון נלווה התואם), זה אומר שקיים רצון מכאני במכלול הרצונות שלך. יחד עם זאת, בו-זמנית עשויים להופיע הן רמ"ש והן רמ"כ (בעלי אינטנסיביות נמוכה), המכוונים לאותה המטרה. ככל שהאחד חזק יותר, כך השני חלש יותר. בקרת קיום המחשבות האלה והביטחון הזה הינה אמצעי המאפשר לבצע את סלקציית הרצונות באופן כמעט מיידי. הדבר מוביל להופעת רמ"ש ותפ"מ אחרות, מפני שההבחנה עצמה בין התפיסות יוצרת רזוננס חזק עם תפ"מ.

·        כדאי מאוד להבדיל בין א) רצון, לבין ב) הרצון לממש את הרצון הזה (רלמ"ר), מפני שרצון יכול להיות משמח, ואילו הרצון לממש אותו עלול להיות מכאני. אם לא מבצעים את ההבחנה הזאת, בלתי אפשרי לעשות סלקציה. ההבחנה הזאת משחררת את תהליך חווית הרמ"ש מתוספת של פחדים ודאגות, המלווים על המחשבות האם ניתן לממשו או לא, האם את רוצה לממש אותו, מה יקרה לאחר המימוש וכדומה. כתוצאה מהשחרור הזה הרמ"ש יופיעו באופן חופשי יותר.

תוצאות נוספות של ההבחנה הזאת:

א.    חווית הרמ"ש מתרחשת באופן מוגדר יותר, חזק יותר, לא מגושם,

ב.     הרמ"ש נגישות יותר לחקירה, לתצפית,

ג.      היכולת לחוות תענוג מרמ"ש גוברת,

ד.     מתחזק הרזוננס עם תפ"מ אחרות,

ה.    האוטומטיות במימוש הרצון נעצרת, לכן הרמ"ש יכול להתפתח, ולתהליך הזה מצטרפות גם תפיסות אחרות.

לדוגמה, אם לאחר הופעתו של הרצון למין באופן אוטומטי מגיע המימוש שלו, אז חווית הרצון הזה מתרחשת באופן מגושם, לא ברור, אין אפשרות לחוות את כל הגוונים שלו, הרצון לא מתעצם, לא מתעמק. כאשר עוצרים את מנגנון המימוש המיידי, הרצון מתפתח יחד עם התחושות הקשורות בו והתפיסות האחרות. במילים אחרות אני קורא לזה "התפתחות המיניות", מגוון רחב יותר של רצונות, תחושות חדשות, תפ"מ הופך להיות נגיש יותר, הגוף הופך לרגיש יותר, חלקים שונים חדשים הופכים ל"אזורים ארוגניים", מגוון ועומק התחושות מתרחב, מופיעים צדדים לא צפויים של תפ"מ כבר מוכרות וחדשות לחלוטין.

אוטומטיות המימוש מובילה לעוד תוצאה אחת לא רצויה – כשיש לך רצון מסוים, את כבר "יודעת" מה יהיה הלאה, כלומר, את בעצמך קובעת את התפתחות הסיטואציה, את גוזלת מעצמך את הציפייה, את הופכת את הכול ליודע מראש. הרמ"ש אינו מקבל מזון בצורה של רזוננס עם תפ"מ ונעלם באותו רגע או מתחלף ברמ"כ התואם. כשעושים הבחנה בין רצון לבין הרצון לממש את הרצון ומגלים "פער" בהופעתם, אז מקבלים אפשרות לעצור את המנגנון הזה.

היא-מה: מושג "צייד הרמ"ש" – רקע מואר (1-4) + רמ"ש (5+) לחפש רמ"ש חדשים, יוצר רזוננס עם המילים "בהתלהבות", "אי אפשר לעצור". אין הסחות דעת כאוטיות, יש רצינות ותענוג רק מהמחשבה "רוצה לחפש רמ"ש".

·        ללמוד להבחין בין הרצון לבין הרצון לממש את הרצון הזה בכלל לא קל, מפני שהאוטומטיות בלערבב אותם התגבשה בך במשך עשרות שנים. בתור תרגיל אפשר ללמוד לעשות הפסקות קצרות, לפחות של כמה שניות, בין הרצון לבין תחילת מימושו, נקרא לזה תרגול עצירת המימוש. כשמופיע רצון, עצרי, תרגישי – מה בדיוק אני רוצה עכשיו, למה אני מצפה באופן החזק ביותר. לפעמים תהליך חווית הרצון הינו אטרקטיבי יותר, מאשר המימוש לו. מאפיין בולט של רצון מכאני לממש רצון – כאשר עוצרים את המימוש באותו רגע מופיעות המון אמ"ש. בעוד שעצירת רצון משמח לממש רצון לא רק אינה מובילה לאמ"ש, אלא גם אינה מפחיתה בתענוג שאת חווה מהציפייה, לפעמים אפילו מגבירה אותו.

·        כדאי (עבור ביצוע סלקציית הרצונות) ללמוד להבחין ברצון לחוות רצון (רלח"ר). הוא יכול להיות משמח או מכאני. למשל, אם חווית כמה אורגזמות אחת אחרי השנייה, אז רק המחשבה על יחסי מין תיצור בך דחייה, תרגישי גרוע יותר. אולם אם יעבור לידך בחור שאת מחבבת, את תלווי אותו במבט ובאופן מכאני את תרצי לרצות אותו, כדי להדחיק את אותה האפרוריות והרק"ש הנוצרים אחר אורגזמה, וגם בגלל ההרגל הקיים. ניתן להוכיח שקיים רלח"ר מכאני (רמלח"ר) במצב כזה על ידי קיום הדחייה, לפעמים אפילו שאט-נפש ואמ"ש אחרות. בעוד שאם לא היה רמלח"ר, את רק היית מציינת "הרצון לא מופיע".

·        כדאי ללמוד להבחין ברצון לחזק את הרצון וברצון להחליש את הרצון. טיפוח הראשון משחק תפקיד עצום בטיפוח הרמ"ש. בשני משתמשים הרבה בניסויים, כאשר רצון מסוים לא ברור מספיק, ואת מחזקת ומחלישה אותו ובוחנת כיצד זה משפיע על תפיסות אחרות. שני הרצונות הללו יכולים להיות או מכאניים, או משמחים. למשל, אם במקום לקבוע "קיים רמ"ש לחזק רמ"ש כלשהו" את הולכת אחר הקונספציה "חייבים להוליד, לחזק רמ"ש", אז הרלח"ר והרצון לחזק את הרצון יהיו מכאניים, לא משמחים, וכמובן לא יובילו לשום דבר, חוץ מאמ"ש ועייפות.

·        שיטות לחזק רמ"ש:

1.    לטפח רצון לחזק את הרצון, כלומר לחזור כל פעם למשהו שאת רוצה מאוד, כדי שהרמ"ש יתחזק.

2.    לטפח ציפייה חזקה ומשמחת, מפני שהיא יוצרת רזוננס עם הרמ"ש. תיזכרי במצבים בהם חווית ציפייה חזקה, תארי אותם בפרטי פרטים. כדי להוליד ציפייה את יכולה להיזכר במצבים הללו, ובהמשך תלמדי "לקפוץ" אל תוך הציפייה.

3.    לדמיין את השינוי הרצוי, ללוות זאת בתרגיל הפורמאלי של ביטוי הרצון בקול רם ("בר"ב").

·        מכשולים בדרך לחיזוק הרמ"ש:

1.    רמ"כ קשורים עם כמות עצומה של אמ"ש – אכזבה, רוגז, ייאוש וכדומה. כל אחד יודע שככל שהרצון חזק יותר, כך חזקות יותר האמ"ש המתגלות בדרך. אם אדם לא יודע שזו התכונה של רמ"כ בלבד, ולא של רמ"ש, הוא מדכא את כל רצונותיו, רוצה באופן חלקי, רק בעשירית, במאית האחוז, הופך את עצמו לאימפוטנט שלא מסוגל לרצות, מגיע לאפאתיה, אפרוריות, דיכאון, איבוד שמחת החיים. הופעתם של רמ"ש חזקים באופן אוטומטי מובילה לפחד שיופיעו אמ"ש ולדיכוי רמ"ש, לכן חובה:

א.    לסלק את הפחד הזה;

ב.     לחזק את הרצון לחוות רמ"ש, ציפייה;

ג.      להבין שחווית רמ"ש עצמה הינה תענוג, ללא קשר לתוצאה הסופית;

ד.     לסלק אמ"ש, שמופיעות כשיש מחשבה על אי המימוש האפשרי, באופן מוחלט.

2.    מחשבה-ספקן: "שום רצונות לעולם אינם מובילים לשום דבר, החיים נשארים אותם חיים אפרוריים כמו בעבר". חייבים:

א.    להוליד צלילות שכלית בנושא שניסיון העבר בחוויות ומימוש הרמ"כ אינו קשור לניסיון חווית ומימוש הרמ"ש.

ב.     להודות בכך שהמחשבות הללו הן רעל מנטאלי ולסלק אותן על ידי מאמץ ישיר של הסרת תשומת הלב מהן.

·        מהירות ויציבות של החלפת התפיסות שוות יחס לאינטנסיביות ולאריכות של הרצון המשמח. לא קל לגלות את החוקיות הפשוטה הזאת, מפני שאנשים בטעות חושבים ש"המחשבה על הרצון" היא "הרצון" עצמו. אם האדם אומר "אני רוצה לשנות הרגל מסוים", לרוב הוא רק חושב שרוצה להשתנות, אך הוא לא חווה רצון כזה או חווה אותו לעיתים נדירות ובצורה חלשה. זהו בלבול נפוץ מאוד. גם "הרצון לחוות רצון" בטעות נחשב לרצון. אם אני רוצה שיתגלה רצון חזק להשתנות, אך הרצון להשתנות עצמו אינו קיים או הוא חלש מאוד, אז זה לא מספיק כדי שיחול שינוי, במיוחד אם הרצון ההתחלתי הינו מכאני.

·        מכל מכלול הרמ"כ כדאי להדגיש רצונות מכאניים מובהקים ("רמכ"מ"), כלומר כאלה שברור לך שהם מכאניים, מדכדכים, לא רצויים, מכאיבים. סילוק רמכ"מ לא מלווה על ידי רחמים עצמיים, על ידי הרגשה שאיבדת משהו או על ידי מחשבה על "קיפוח" עצמי. רמת ההזדהות עם רמכ"מ מינימאלית, הם ניתנים לסילוק באופן קל יותר, מאשר רצונות מכאניים לא מובהקים ("רמכ"ל"). כמו במקרה של סילוק אמ"ש הקושי העיקרי אינו לסלק את האמ"ש, אלא באמת לרצות לעשות זאת.

קביעה בכתב של הניסיון הנרכש של חוויה ומימוש הרמ"ש מאפשרת לבחון את פעולותיך במבט ביקורתי, לגלות דפוסי שקר עצמי לפחות בדיעבד. למשל, אם הילד בוכה, ייתכן שתרצי לגשת ולהרגיע אותו, ואת ממיינת את הרצון הזה כמשמח. אם לאחר זמן מה תנתחי את המקרה הזה, את עשויה לשאול את השאלה הבאה – "אולי היה כאן צירוף מקרים מוזר, שסימפתיה ורצון משמח כביכול התגלו דווקא כשהילד בכה, ואילו במהלך ההרגעה הובחנו אמ"ש, כמו חוסר סבלנות, רוגז או רחמים". יש בסיס לשער שהיה כאן שקר עצמי. בעתיד תבחני את תפיסותיך במצבים כאלה באופן קפדני יותר.

·        נכניס מושג "התנהגות ללא רבב": אלה פעולות הנובעות מציות לרמ"ש, המלוות בציפייה במהלכן. כל הערכה מוסרית של פעולות כאלה בלתי אפשרית, משום שבהגדרתן הפעולות האלה אינן התוצאה של רצון לציית לחוקים, קונספציות או הרגלים, ולא של הרצון להפר את החוקים, אלא הן התוצאה של גילוי הרמ"ש, לכן בהתנהגות ללא רבב אין "מפני ש..." ואין "כדי". התנהגות ללא רבב הינה התנהגות כאשר אני "עושה משהו, מפני שאני הולך אחר רמ"ש, וכך נוצר רזוננס עם תפ"מ אחרות". ניתן להעריך רק פירוש קונספטואלי של ההתנהגות ללא רבב. אל תשכחי שהאנשים מהסביבה שלך יעשו בדיוק כך, לא חשוב כמה תדברי על "הארה" שבכוונותיך, האנשים ישפטו אותך לפי הקונספציות שלהם, חוקים כתובים ולא כתובים, הם לא יקשיבו לך. טיפשי להדחיק הנחות על פעולות אפשריות מצדם של האחרים, זה עלול להוביל לתוצאות לא רצויות.

·        אקרא בשם "תרגיל הליווי" את מימוש הרצון במטרה לחקור הן את תהליך עצמו של חוויה מימוש והן את תוצאות המימוש. את תרגיל הליווי לרוב רוצים לבצע ביחס לרמכ"ל, מפני שרוצים להבין אותו, כלומר לחלק אותו לגורמים ולקבוע מה הם הרמ"ש ומה הרמ"כ. לפעמים מופיע רצון ללוות גם רמכ"ל, כדי לחזק את הוודאות לגבי המכאניות שלו. דווקא תרגיל הליווי מוביל למה שניתן לקרוא "רכישת הניסיון":

א.    צלילות שכלית בקשר לתפיסות המופיעות לאחר התנהגות מסוימת;

ב.     ברור אלו תפיסות הן רצויות ואלו לא;

ג.      השקעת מאמצים המכוונים לסילוק התפיסות הלא רצויות וטיפוח התפיסות הרצויות;

האם הניסיון הוא משמעותי או לא תלוי ברמת הצלילות וביעילות המאמצים.

מימוש מכאני של רמ"כ ורמכ"ל אינו מוביל לרכישת הניסיון. ההוכחה לכך היא שכל קשיש שאת יכולה לראות על הספסל ברחוב חי המון שנים, היה במצבים שונים, חווה מגוון רחב של אמוציות ורצונות, היה בקשר עם הרבה אנשים, אך לא רק שהוא לא השתחרר מהדכדוכים, לא רכש צלילות שכלית, יכולת לחוות וללכת אחר רמ"ש, יכולת להימנע מתפיסות לא רצויות ולחוות את הרצויות, יתרה מזו, בכל שנה הוא שוקע עמוק יותר ויותר באמ"ש, טמטום ואפרוריות, מגוון התפיסות שלו פרימיטיבי וחד גוני. אנשים מתחילים להזדקן במהירות לא בגיל 40-50, אלא ב-20-25. כבר לקראת גיל 30 רוב האנשים הם פנסיונרים גמורים, אשר לא רק לא חווים רמ"ש, אלא גם מתנגדים בצורה תוקפנית לרעיון עצמו של טיפוח רמ"ש, חופש מאמ"ש וקונספציות. הם רוצים רק לשכוח מהכול, לשקוע בשביעות רצון, בסמים, בהתרשמויות חד גוניות או באמ"ש.

·        "דלדול" – תהליך של הבאה רב פעמית של רמכ"ל ורמכ"מ לרמה גבוהה של שובע עד לזרא יחד עם הבחנה בתפיסות, כולל רצונות משמחים, וכתוצאה מכך:

א.    רמת הגילוי של הרמכ"ל או הרמכ"מ הנתון (בממוצע) נחלשת;

ב.     ביצוע הסלקציה הופך לקל יותר;

ג.      קיימת אפשרות להתבונן בהמשך הגילוי של המרכיב המכאני, למרות השובע עד לזרא, מה שמאפשר ללמוד לבודד אותו מהרכב הרצונות בנסיבות שונות;

ד.     נחלשת הזדהות עם רצון, כלומר:

-         מחשבות מציקות כגון "זה הרצון שלי", "זה חלק ממני", "חבל לפספס אותו" נחלשות, הן מתקבלות כשקריות ללא ספק;

-         מופיעה ההבנה שרמ"כ הוא מנגנון זר, יש מחשבה "זהו רק מנגנון, הרגל לא רצוי", שמלווה על ידי צלילות שכלית, צלילות-תפ"מ ותפ"מ אחרות;

-         מופיע רמ"ש לסלק את הרמ"כ הנתון;

-         מופיע רמ"ש לחזק את הרמ"ש הזה + רמ"ש להחליש ולסלק את הרמ"כ.

ה.    נחלשת האוטומטיות של התגלות המרכיבים המכאניים של "פקעת הרצונות" (כלומר, מכלול הרצונות מסוים, בו אני יכול להבחין בבירור ברצונות המרכיבים אותו ולקבוע את סוגם) עוד לפני הסלקציה, כלומר עוד לפני שמתברר ההרכב של הרצונות והסוג שלהם.

·        נכניס מושג "מחצית החיים של רמ"כ" – החלשה (ממוצעת) של אינטנסיביות התגלות הרמ"כ:

א.    כתוצאה מהשפעה כוללת של סלקציית הרצונות ותרגיל הדלדול. אומנם בראש ובראשונה כתוצאה מתרגיל הדלדול, מפני שכאשר הרמ"כ הוא חזק, אז הרצון המשמח לסלקו הוא חלש, כלומר מאמץ הסילוק לא יכול להיות חזק;

ב.     עד רמה כזו שהרמ"ש לסלק את הרמ"כ הזה הופך למוגדר, יציב.

·        מימוש רמ"ש לסילוק ישיר של רמ"כ – זו הדרך היעילה ביותר להפסיק לחוות רמ"כ. רמ"כ לעולם לא ייפסקו, אם נשתמש רק בשיטת דלדולם. בכל מקרה הזנב של הדעיכה הזאת יהיה ארוך מאוד, מפני שקיימים אינספור אובייקטים לרמ"כ מכל הסוגים – מיליוני בחורות יפות, צעצועים, חפצים..., ורמ"כ מופיע באופן אוטומטי בתגובה לכל דבר חדש. תחלופה נמוכה של רמ"כ מובילה לאפרוריות, לאמ"ש. תחלופה גבוהה של רמ"כ מעייפת. מימוש תדיר מאוד שלהם מעייף גם. מימוש נדיר מגביר את ספאזמטיות הרמ"כ וגם מגביר את התקפי האמ"ש... – זהו בור ללא תחתית, אין אפשרות למלא אותו. לו התרשמויות היו מובילות לחוויה של מלאות החיים..., אך מימוש של רמ"כ נותן לנו פרץ רגעי של אמ"ח ותענוג, אשר כמעט באותו רגע הופך לחסר טעם, וההרעלה משתרכת כמו זנב אורך בצורת אפרוריות מתגברת והתפרצויות אמ"ש. הציפייה שמגיעה לאחר המחשבה שניתן לסלק את רמ"כ בצורה פשוטה, וגם ניסיון הסילוק הזה הופכים לכוח הגובר על שלטון הרמ"כ. רמ"ש לסילוק ישיר של רמ"כ מתחזק, הופך למשמח ומוגדר יותר. מתבאר שרמ"כ זהו אותו רעל כמו אמ"ש – גם הן הרעילו ועינו אותי, אך פחדתי להישאר בלעדיהן, היה נראה לי שאני מאבד חלק מאוד משמעותי מעצמי, אשר ממלא אותי לפחות בסוג כלשהו של חיים. במידת סילוק האמ"ש, "סוג כלשהו של חיים" מספק אותי פחות ופחות, נרכש ניסיון של חיים חדשים והשתוקקות אליהם, החיים בתפ"מ. סילוק ישיר של רמ"כ, כמו הסילוק הישיר של אמ"ש, מוביל מיידית לפרץ של תפ"מ.

·        תרגול "הסילוק המוגבל של רמ"כ" יעיל יחד עם תרגיל הדלדול רמכ"ל. במהלך מימוש של רמכ"ל אני מפעם לפעם מפסיק את המימוש ומסלק לחלוטין את הרמכ"ל לפרק זמן קצר, ולאחר מכן שוב חוזר למימושו. התרגיל הזה הוא סוג של תפיסה מחזורית, הוא מבאר את הרצונות, מבאר את חלוקת הרצונות לרמ"ש ורמ"כ.

·        תרגול הסילוק לפי קטעים של הדיאלוג הפנימי (די"פ). למשל, מחשבות על מין יותר כאוטיות וטורדניות, אם קיים חלק גדול של רמ"כ ברצונות הקשורים למין. כדי להבחין בצורה יעילה ברמ"ש ורמ"כ, כדאי במשך פרק זמן מסוים (שעה, יום) לסלק את כל המחשבות הקשורות במין. במקרה הזה הרמ"כ ייחלשו (מפני שכמות מחשבות-טריגרים תרד בצורה חדה), והרמ"ש יתגלו בצורה ברורה יותר. הסילוק שיבוא לאחר מכן של הרמ"כ (בכל שיטה שהיא) יוביל להיחלשות חדה של הקטע הזה בדי"פ.

 

03-01-03) קיים ביטוי – "הרצון להתרשמויות". ננתח את השימוש בביטוי הזה:

·        "להתרשם" ניתן מכל דבר, ממוסיקה, מספרים, מיחסי מין, מטיול, משיחה, מאוכל טוב, מאירועים, מחדשות וכדומה.

·        ברשימת הדברים שאנשים רוצים לקבל 'מהתרשמויות' נמצאים לא רק אירועים נעימים ונחמדים, אלא גם לא נעימים ולא נחמדים. אנשים שואפים להתרשם ממוות, מסבל, מאסונות, מטמטום האחרים, מרחמים ומאמ"ש אחרות. לדוגמה, אנשים יכולים בכוונה ללכת לראות סרט אשר יגרום להם לחוות אמ"ש חזקות, משנאה ועד לרחמים עצמיים, הם קוראים גם לזה 'התרשמויות'. ככל שאמ"ש חזקה יותר, כך גם ההתרשמויות. אם הסרט 'לא מעניין', נוצר שעמום, אך לשעמום אנשים לא קוראים 'התרשמות'.

·        הרצון להתרשמויות ממכר. קל מאוד לבדוק זאת, תפסיקי לקבל התרשמויות ותרגישי את מה שנרקומנים מרגישים בזמן של 'קריז'. ללא התרשמויות מיידית מגיעה אפרוריות, חוסר תקווה, בהלה, ייאוש, פחד. כשמדברים על 'התרשמויות', מתכוונים בעצם לאמוציות חיוביות (אמ"ח) – שמחה כשיש לך משהו, שמחה לאיד, שביעות רצון עצמית, שביעות רצון וכו'. אז למה ניתן לקבל התרשמויות מאמ"ש? מפני שלרוב אמ"ש חזקות גורמות לאמ"ח חזקות. גם ההפך הוא נכון. קניתי רכב יוקרתי, התחלתי לחוות המון אמ"ח – אני מדמיין איך השכן מקנא, מדמיין שבחורות יתנו לי יותר תשומת לב, עוברי אורח יכבדו אותי וכדומה. יחד עם אמ"ח מופיעות כמובן גם אמ"ש– פחד האובדן, חוסר שביעות רצון שהחיים לא הפכו למעניינים יותר, זעם אם מישהו ישרוט את הרכב וכו'. למה אנשים כה אוהבים את המראות של אסונות ומוות? זה כל כך לא רגיל, זה גורם להופיע להמון אמ"ח – "תקשיבי, ראיתי היום משהו נורא... כל המוח מרוח על האספלט... וואו..." – כל אדם הנועץ מבטים בגופות, מדמיין בעונג רב כיצד הוא יספר על כך לאחרים ואיך הם יקשיבו לו. חוץ מזה הרוב המכריע של האנשים מת משעמום ואפרוריות וכל האמוציות החזקות, אפילו אמ"ש חזקות, אטרקטיביות יותר, מאשר הפחד של שעמום בבדידות, כאשר שום דבר לא קורה. תמיד אפשר לנסות לנצל אמ"ש חזקות על מנת לקבל אמ"ח. למשל אם את בדיכאון, את יכולה לדמיין איך תספרי על כך ל'חברות', ואיך הן יביעו אהדה כלפיך, ייתנו עצות, תשומת לב, כלומר יטפחו את רח"ע שלך.

כך, אמ"ש ואמ"ח אלה שני צדדים של אותו מטבע, שניהם "מצבי דכדוך", כלומר תפיסה שאינה תואמת לתפ"מ, ממיתה אותך, מטמטמת אותך. אמ"ש הורגות אותך מהר, אמ"ח הורגות לאט יותר, אך הורגות. הבעיה היא שאנשים בדרך כלל חושבים שהבזקי תפ"מ הם אמ"ח, לכן אהדה, רגש היופי, העדינות ואחרים נחשבים לאמ"ח. תארי לעצמך שהיית קוראת גם לשמפיניון וגם לפטריית רעל 'אוכל'. התוצאה היא הרעלה. אותו דבר במקרה של תפ"מ ואמ"ח, התוצאה היא הרעלה. כדי לא לאפשר לערבוב הקטלני הזה לקרות, חייבים לבאר באופן קפדני את התפיסות הקיימות, להבין מה 'מרעיל' אותך, מה נותן כוחות, משמח, מביא לסימפתיה, לתענוג, להשתוקקות. תבארי ותברחי.

כך, הרצון לאמ"ח אני מסייג כרמ"כ, וזה מנוגד ליחס המקובל לאמ"ח בחברתנו: הרצון לחוות אמ"ח הוא שיטה מקובלת של בילוי, כלומר רדיפה אחר התרשמויות לא רק שלא נחשבת כמזיקה, אלא גם מבורכת, מטפחים אותה, היא מובאת כדרך חיים יצירתית, מעניינת, מתקדמת. קיימות המון קונספציות (שקריות) התומכות בחיפוש "ההתרשמויות", אך אם יש לך ניסיון בחווית תפ"מ אינטנסיביות, את תבחיני בקלות שהרצון "להתרשמויות" מעכב את התפ"מ בדיוק כמו כל מצב דכדוך אחר.

מי שרואה ב"התרשמויות" את מהות החיים ומנסה "להשביע" את עצמו על ידיהן, הופך למכור, הוא כל הזמן מחפש התרשמויות חדשות, מקבע את ההליכה במעגלים של אמ"ש- אמ"ח, יוצר דרכים חדשות לחזק ולגוון אותן, רדוף על ידי פחד (שההתרשמויות עלולות להיפסק) והתקפים של שעמום ואפרוריות, אשר משיגים אותו כאשר מספר התרשמויות קטן. לא פלא שהסיום המתבקש הוא השימוש בסמים, אשר מזרזים את שני ההיבטים של התהליך – קבלת התרשמויות חזקות והרס עצמי, מיתה. אני סובר שנרקומניה, המתפתחת כל כך מהר בשנים האחרונות, היא בעלת בסיס תרבותי זה – התשוקה להתרשמויות נחשבת לחיובית ולמוצא משעמום. אנשים לא יודעים שאפרוריות, שעמום, חוסר אונים מעידים לא על העובדה שהעולם מבחוץ התרוקן, אלא רק על כך שדרכם לפרש את העולם מיצה את עצמה, כמו הקונספציות והאמוציות העלובות שלהם. התוצאה היא או נפילה מהירה למוות משימוש בסמים או גסיסה איטית, אשר את השלב הסופי שלה ניתן לראות על ספסל ליד ביתך - תשישות, שנאה, טמטום, כיעור, מחלות, במילה אחת – ריקבון מוחלט. במהלך החיפוש והצריכה של התרשמויות אדם חווה דבר שונה בתכלית ממה שחווה מישהו המשתוקק לתפ"מ. מי שמחפש אמ"ח, חווה אמ"ח ואמ"ש. מי שמחפש תפ"מ, חווה תפ"מ כבר במהלך החיפוש.

 

03-01-04) 10 כללים ראשונים של טכנולוגיית המימוש של הרצונות המשמחים (מרמ"ש):

הבעיה הראשונה, בה עלולה להיתקל מתרגלת שרוצה מרמ"ש, היא חוסר צלילות בקשר למה היא באמת כל כך רוצה באופן משמח. עשרות שנים היא הייתה מדכאת הרמ"ש על ידי קונספציות של "חובה", "מחויבויות", "נורמות" ורוחות רפאים אחרים, לכן אין פלא שהרמ"ש הפסיקו או כמעט הפסיקו להופיע. צעד ראשון בתרגול מרמ"ש הוא ללמוד לחוות רמ"ש, ללמוד לשים לב עליהם, לא לדכא, חובה לרשום אותם בכתב – זה מאפשר להתייחס אליהם בתשומת לב יתרה. ניתן לחלק את הרמ"ש לתחומים שונים – הקשורים במין, בטיולים, בתקשורת, בלימוד וכדומה. תעשי רשימה הכוללת את הרמ"ש שחווית, תעברי עליה מדי פעם, תני ציוני אינטנסיביות לרמ"ש זה או אחר. תעשי רשימה של רמ"ש שחווית היום וכדומה. ובכן:

כלל 1: תרשמי את הרצונות המשמחים, תמייני אותם, תעריכי את האינטנסיביות שלהם בסולם מ-1 עד 10.

אחת הטעויות הגסות בשלב זה היא זלזול ברמ"ש בגלל 'שטחיותם'. למשל, אם את רוצה לעבור בתוך שלולית, במקום לעקוף אותה, כמו שעושות כל הגברות, וקיימת מחשבה: "לא משנה, בסופו של דבר זה רק רצון אחד קטן, לא יקרה כלום אם לא אממש אותו". את רוצה לגשת לעץ ולגעת בו, אך אין לך כוח ואת מנסה שוב להצדיק את העצלנות הזאת על ידי כך שהרצון הינו "קטן". עם גישה כזו תהיי בטוחה שאת ממשיכה לחפור לעצמך קבר. לא ניתן לדכא שום רצון משמח, אפילו הקטן ביותר (ללא תוצאות שיובילו לאי יכולת לחוות תפ"מ ויובילו לאמ"ש) – זה הכלל, ואם תצייתי לו הוא יקח אותך לדרך המובילה לתפ"מ. את נמצאת במצב כה אומלל שאפילו רמ"ש הקטן ביותר הוא בעל ערך גבוה מאוד בשבילך, זו ההזדמנות שלך להיפטר מדכדוכים. חוץ מזה, לרוב הערכת רמ"ש כ"קטן" הינה קונספטואלית – את התרגלת לחשוב שדבר אחד "חשוב" ודבר אחר "אינו חשוב". יש שריטה על רכב שלך – "חשוב", ואילו הרצון לגעת בעץ – "אינו" חשוב". אך אם נציב את תפ"מ כדבר החשוב ביותר, אז הכול משתנה ומימוש הרצון המשמח הקטן ביותר מהבחינה הקונספטואלית עשוי להוביל להתפרצות חזקה מאוד של תפ"מ. טעות נפוצה מאוד היא לדחות את מימוש הרמ"ש. למשל, את שוטפת רצפה ופתאום בא לך ללכת לטייל, אבל את חושבת: "אסיים לשטוף ואלך, הרי אני לא יכולה להשאיר את זה כך..." באותו רגע תרגישי שהרמ"ש נעלם ללא עקבות או לפתוח ייחלש בצורה ניכרת. אין דבר כזה "אחר כך",רמ"ש קיים רק עכשיו, "אחר כך" נשארת רק המחשבה ש"רציתי" ואמ"ש. לכן דחיית רמ"ש זהו שקר עצמי ובעצם זה דיכוי רמ"ש. אל תתבלבלי בין מצב זה למצב כאשר יש רמ"ש המלווה במחשבה "אני רוצה לעשות זאת לא כרגע, אלא בעתיד" – ישנם גם רמ"שים כאלה.

כלל 2: סלקי את הקונספציה על כך שרמ"ש "אינו משמעותי", "אינו חשוב", "קטן". משמעותיות הרמ"ש נקבעת רק על ידי האינטנסיביות שלו, על ידי הרזוננס שהוא יוצר עם תפ"מ אחרות. אל תדחי את המימוש של רמ"ש.

כאשר את מתחילה להרגיש רצון לחוות רמ"ש, ובמיוחד כאשר את מתחילה לקבוע את קיומם ולממש אותם, הם מתחילים להתגלות בתדירות גבוהה יותר, והם לא קשורים לקונספציות שיש לך. את יכולה לחשוב שגברות מכובדות צריכות ללכת על עקבים גבוהים בדרך סלולה, ואילו רמ"ש יכול לדרבן אותך ללכת יחפה על דשא. מה לעשות? ללכת יחפה משמע לצאת מהדמות של הגברת, לחוות הרבה אמ"ש, כולל הצורך לסלקן. לא ללכת יחפה משמע להרוג רמ"ש, כתוצאה מכך יתחזק רק"ש, יתפרצו אמ"ש, אבל הרבה יותר עמוקות וכבדות. את מתחילה לפחד "ואם אני ארצה משהו נורא, מה אעשה אז?" אני מציע לממש לפחות את הרצונות שאת לא פוחדת לממשם, מספרם לא יהיה קטן. בקשר לרמ"שים שאותם את פוחדת לממש או אפילו לחשוב על מימושם, תרשמי אותם על דף נייר ותשאירי, שברשימה שלך יהיה כתוב שפעם רצית לעשות זאת. את תחזרי לרשימה שלך, תעברי עליה ותצייני האם רמ"ש זה או אחר קיים ומה האינטנסיביות שלו. תתחילי לעשות לפחות את מה שאת מסוגלת לעשות כאן ועכשיו ואל תעצרי רק מכיוון שכרגע את לא יכולה לעשות הכול.

כלל 3: תרשמי את כל הרמ"שים שאת חווה ותממשי את אלה שאת מסוגלת לממש.

בדרך כלל התנהגותו של אדם מן השורה ב-100% מותנית בקונספציות שלו, הרגלים, פחדים ואמ"ש אחרות, רצונות מכאניים, סטריאוטיפים חברתיים (משפחתיים, עירוניים, לאומיים, דתיים וכו'). האדם לעולם אינו חושב, אלא מתעסק בקונספציות, עד שרצון מכאני אחד יגבור על האחר. כשאת מתחילה ללכת אחר רמ"שים, כל החוקים הקיימים מפסיקים להגן עליך. נוצר פחד שיקרה משהו נורא ולא רצוי. את רוצה דבר אחד, הפחדים אומרים משהו אחר, קונספציות מכתיבות דבר שלישי, אמא אומרת דבר רביעי – ומה עליך לעשות?

יש לך תמיד הרבה מידע שהגיע ממקורות שונים. תרכזי אותו לרשימה אחת. תאמתי אותו, תבדקי את סמכות המקורות וכו', עשי זאת במידת היכולת והכנות שלך. תעריכי סיכונים, תציעי הצעות - מה יקרה במצב זה או אחר? תימנעי מתוספות והדחקות, שהשכל שלך יישאר כלי צלול ועצמאי, תקשיבי להשקפתו.

כלל 4: תרכזי את המידע שיש לך לגבי הרצון שלך, את כל "בעד" ו"נגד" פעולה כלשהי. אל תוסיפי דברים ואל תתעלמי מהפרטים.

עכשיו מה נשאר לעשות? רק דבר אחד – לקפוץ למים הקרים. עשית כל מה שיכולת, קבעת רמ"ש, ריכזת מידע, הערכת סיכונים. להרהר בנושא זה עד אינסוף, להטיל ספקות ולא לקבל החלטות – כמו להרוג רמ"ש ויחד עמו את כל שאר התפ"מ. אף אחד לעולם לא יבטיח לך דבר, ואל תשכחי שקיום נורמות חברתיות גם לא יבטיח לך שום דבר. הרי אף על פי שאנשים מן השורה עושים רק את מה שמקובל והם רובוטים ב-100%, תמיד קורים להם דברים לא רצויים, הם תמיד סובלים.

לכן, הבחירה היא פשוטה או להסתכן לקבל תוצאה לא רצויה + דיכוי רמ"שים ותפ"מ אחרות, או להסתכן לקבל תוצאה לא רצויה + מימוש רמ"שים והתחזקות תפ"מ. אני בוחר באפשרות השנייה. מכאן כלל 5:

כלל 5: עכשיו עצרי, הולידי תפ"מ כלשהי (אפילו סימפתיה כלפי הארנבת שלך) ותשאלי את עצמך, "עכשיו, אחרי כל מה שלמדתי והרהרתי בו, מה אני באמת רוצה בצורה משמחת?"

כלל 6: עשי את מה שאת רוצה, למרות הפחדים והספקות שיהיו לך, בגלל שאת רגילה לכך. תתגברי עליהם ותממשי את הרמ"ש שלך, תוך כדי התמקדות בציפייה, בהשתוקקות לחייך החדשים, כאשר מה שמוביל אותך הם הרצונות המשמחים, ולא הקונספציות המתות. תתרכזי על העובדה שתהליך מימוש רמ"ש שונה בתכלית מפעולות אחרות, המרחב סביבך כאילו הופך לאלסטי, למלא.

אם בדרך למימוש הרמ"ש שלך עליך לבצע שורה של פעולות ביניים, את יכולה בכל רגע לעצור ולשאול את עצמך, "עכשיו, כשעשיתי כבר מספר צעדים למימוש הרצון שלי וקיבלתי תוצאות מסוימות, מה שאני רוצה? האם מה שקורה מוצא חן בעיניי? האם הרמ"ש נשאר כהיה או שהוא נחלש או התחזק? או שהוא שינה את כיוונו? או נעלם לחלוטין?" את יכולה לעשות זאת גם כאשר מגיע מידע חשוב כלשהו או במצב כאשר פתאום התברר שהרצון שלך הוא מכאני ולא משמח.

כלל 7: אל לאיצי יתר על המידה. תמיד יש אפרות לעצור ולשאול את עצמך, "מה מצב הרמ"ש שלי עכשיו, אחר שעשיתי מספר צעדים קדימה." לעיתים קרובות רצונות משמחים משתנים במהלך המימוש.

במהלך מימוש הרמ"ש תשאלי את עצמך כמה שתרצי - האם את חווה את מה שאת רוצה לחוות? אני מדגיש, לא "מקבלת את מה שרציתי" ואפילו לא "אני חווה את מה שרציתי", אלא "האם אני חווה כרגע את מה שאני רוצה לחוות ברגע זה?" אם התשובה לשאלה זו היא "לא", תחזרי לכלל 7. אם התושבה היא "כן", תמשיכי להתקדם. התכונה הנפלאה של תרגול ההליכה אחרי הרמ"ש היא לא בכך שאת מקבלת את מה שרצית מלכתחילה, לא תמיד זה מה שקורה, אלא בכך שככל שאת מממשת את הרמ"שים שלך בצורה פעילה ועיקבית יותר, כך לעיתים קרובות יותר התוצאה היא חווית תפיסות מרתקות עבורך באותו רגע. תמונה שיוצרת רזוננס צריכה להיות כזאת: כביכול רמ"ש הינו כוח מופלא המוביל אותך בצורה בלתי ניתנת להבנה בנתיב צר מאוד של מאורעות, מוביל אותך באופן כה בטוח שאי אפשר ללכת לאיבוד. את חווה מלאות חיים אינטנסיבית, תפ"מ עוצמתיות כרגע, לא בעתיד הרחוק כלשהו, אלא בכל רגע של ההתקדמות שלך בנתיב הזה. לפעמים בדרך מתרחשים גילויים אמיתיים, תפ"מ חדשות, רמה חדשה של צלילות. כך, אני מציע לשנות בתכלית את משמעות המושג "תוצאה", כאשר מדובר על מימוש רצונות משמחים: תוצאת המרמ"ש היא איכות החוויות שלך בכל עת שאת הולכת אחר רמ"ש זה. ככל שמדויק יותר תבדילי את הרמ"ש מכל מכלול הרצונות שאת חווה כעת, כך מדויק יותר תוכלי לשרטט את הגבול בין רמ"ש ולרמ"כ והתוצאה תהיה עוצמתית יותר. האומנות מגיעה עם התרגול, תתאמני.

כלל 8: תשאלי את עצמך בתדירות הנראית לך – האם כרגע את חווה את מה שמוצא חן בעינייך?

קביעת תהליך המרמ"ש עיסוק מעניין ומשמח. אני מציע להיכנס רגשית לכל המתרחש והמלווה את תהליך המרמ"ש, לקבוע מאורעות הרגילות ביותר, כך גם הלא רגילות (לא רק במובן שקרה משהו, אלא גם תפיסות לא קונוונציונליות). כדי לא לעכב את תהליך המרמ"ש, ניתן להסתפק ברשומות קצרות בפנקס, לפיהן אחר כך יהיה לך קל יותר לשקם את שרשרת המאורעות והחוויות. אני מציע לפחות מפעם לפעם לבצע תיאור מלא של ניסיון מימוש הרמ"ש, במיוחד במקרה של הצלחה או חוסר הצלחה מוחלטות. במקרה הראשון את עשוייה לחוות שוב תפיסות מרתקות, ללמוד להרגיש את טעם החיים המיוחד כאשר חווים ומממשים רמ"ש, ואילו במקרה השני את יכוליה למצוא את הטעויות לעשית.

כלל 9: תכנסי רגשית לכל המתרחש, כדי שאחר כך תוכלי לתאר את כל התהליך בפרוטרוט.

כאשר תהליך מימוש הרמ"ש הסתיים, אז בלי לחשוב כיצד הוא הסתיים, תעצרי ותביני שברגע זה אף אחד לא מעכב אותך לסלק אמ"ש, להוליד תפ"מ, כלומר עכשיו את נמצאת בתנאים האידיאליים לתרגול השיטה. אם יש לך המון אמ"ש, את יכולה להתחיל לסלק אותן לחלוטין ולהשתוקק לתפ"מ. אם כרגע את חווה תפ"מ, את יכולה לשקוע לתוכה – ומה עוד את צריכה לתרגול המוצלח של השיטה? עשי זאת תמיד, הן כאשר הצלחת לממש רמ"ש ולקבל תפיסות מעניינות והן כאשר השתפנת, סטית מהדרך, נתת לאמ"ש, לקונספציות להשתלט עליך, בטעות לקחת את רמ"כ כרמ"ש וכו'. פעולה זו חשובה מאוד, מפני שהיא מאפשרת ללמוד להבין שלא חשוב מהי התוצאה של הפעולה שבחרת לבצע, את תמיד תהיי במצב המתאים בצורה אידיאלית לתרגול שלך. כך ניתן לסלק את הדאגות בקשר לתוצאה, דאגות הנובעות מקונספציית "העתיד", ולהתמקד על "כאן ועכשיו".

כלל 10: תביני שאת נמצאת בתנאים האידיאליים לתרגול השיטה ללא תלות בתוצאה. אם את מתחילה לתרגל את מרמ"ש, לבטח תבחיני שהאינטנסיביות שלהם, השמחה והרזוננס עם תפ"מ אחרות מתעצמים. פילוסופים פסאודו-בודהיסטים עלובים יעקמו את הפרצוף ויגידו משהו כמו: "כל זה שטויות, זה רק מחזק את הקשר שלך לדהרמות, קארמות שמארמות, ואילו אני שואף לשחרור הסופי, מפני שטבעו של בודהה... מסלולים מיקרוקוסמיים... מהות הדוקטרינה... וכל זה אינו ראוי, שרק רק מחזק את התנאיות...". ואת תביטי עליהם ישר כאשר הם יגידו את זה, לא תוכלי שלא להרגיש את ההבדל בינך לבינם - המרוצים והלא מרוצים, החשובים והמטומטמים, המנופחים והתוקפניים. רבים מקבלים התרשמויות משיחות כאלה ומעטים המפסיקים לשחק במילים שמשמעותן אינה ברורה להם ומתחילים לצעוד אל המצבים שמוצאים חן בעיניהם.

במידה שמממשים את רמ"ש, כמותם גדלה יותר ויותר, אלה רצונות משמחים. הם יוצרים רזוננס עם תפ"מ אחרות, לכן לא רק כמות הרמ"ש גדלה, אלא גם כמות התפ"מ. נוצר אפקט "תחרות הרמ"ש" – את נקרעת לגזרים, 24 השעות שביממה אינן מספיקות לך, גילויי תפ"מ חדשות מתרחשים כל אחד אחרי השני. תחרות הרמ"ש אינה מלווה על ידי אמ"ש, המלוות בדרך כלל מצבים בהם יש הרבה רמ"כ ואי אפשר לממש את כולם. תחרות הרמ"ש מלווה על ידי התפעלות, ציפייה, התפרצויות של אושר וכו'.

בהתחלה תחרות הרמ"ש מובילה לבעיית "דילוגי הרמ"ש": הם מתחלפים בתדירות כה גבוהה שחסרה להם היציבות, וכתוצאה מכך תוצאה רצויה אינה מושגת. הבנה זו מובילה להופעת רמ"ש חדש – שהרמ"ש יהיו יציבים יותר. הרצון הזה מתחזק ככל שהדילוגים מהירים יותר וככל שיש פחות תוצאות. בסופו של דבר, אופי גילויי הרמ"ש משתנה, הם מתייצבים כדי להגיע לתוצאה הרצויה.

יש אומרים: "איך אפשר שהכול יסתכם רק ברצונות?" שום דבר לא נעשה ללא רצון. כל פעולה היא תהליך מימוש הרצון, עלינו רק לבחור בין אם הוא יהיה משמח או בין אם הוא יהיה מכאני; בין אם הוא יתיש אותך ויביא אמ"ש או בין אם הוא יביא תפ"מ ושלב חדש של המסע שלך.

לפעולה שיוצרת רזוננס עם תפ"מ בכל אורכה נקרא "ללא רבב". דכדוכים טיפוסיים המופיעים עם פעולות:

1.    דאגה לתוצאה

2.    דאגה לדעתם של אנשים אחרים

3.    פירוש שלילי של המכשולים שבדרך

4.    יח"ש למכשולים (שניתן להתגבר עליהם ושלא ניתן)

5.    חוסר החלטיות, היסוס לגבי ההחלטה שבחרת

6.    פזיזות, ספאזמטיות

7.    טמטום, כלומר חוסר יכולת לחשוב על דרך אפקטיבית לפעול, בגלל הקונספציות והאמ"ש.

תוצאה היא החלפה רצויה של תפיסות. אם ברצוני לסלק אמ"ש, אז פעולה מוצלחת של סילוק היא התוצאה. אם קודם לכן לאחר סילוקה האמ"ש הייתה מופיעה שוב מיד, וכעת רק כעבור 5 שניות – זו תוצאה. אם הרצון לסלק אמ"ש יהיה חלש יותר מהרצון לחוות אותה, אך אני ניתחתי את הכישלון הזה, הסקתי מסקנות – זו גם תוצאה, מפני שקודם לכן לא עשיתי את הניתוח הזה, לא היו מסקנות ופעולות, שהן התפיסות הרצויות הנמצאות בדרך לסילוק אמ"ש. אם אתמול הצלחתי לסלק אמ"ש ומחר לא אצליח, האם התוצאה של אתמול היא נשארת תוצאה? אכן כן, מפני שהסילוק נעשה, שום דבר לא יכול לבטל זאת, והתנהגותך תשתנה בהכרח, אולי במידה קטנה מאוד, אך תשתנה. דבר נוסף הוא שתוצאה אחת שונה מאחרת, לכן אנחנו מחפשים תוצאות שיובילו למצבים הרצויים ביותר בדרך הקצרה ביותר.

השאיפה לקבל תוצאות קונקרטיות מבדילה בין מתרגל למפנטז. מתרגל רציני לא יסתפק בביטוים שקריים, כגון "בבית ספרנו לא נהוג לדבר על תוצאות", "שום דבר לא קורה מהר", "באופן כללי המצב השתפר" וכו'.

 

03-01-05) מכל מגוון הרמ"ש נבדיל את הרמ"ש בעלי תכונות הבאות:

1.    האינטנסיביות שלהם גדולה מ-5-6;

2.    עמידות גבוהה כלפי השפעותיהן של תפיסות אחרות והם גם נמשכים זמן רב ביחס לרמ"ש אחרים;

3.    מלווים בהכרח על ידי השתוקקות וציפייה וגם (לפחות מפעם לפעם) על ידי תפ"מ אחרות;

4.    מלווים (לפחות מפעם לפעם) ב"הרגשות פיזיות" (ה"פ). לדוגמה, "תחושת מתיחה" באזור הטבור, "רתיחה" בגב, תענוג חזק בגרון, לחץ באמצע המצח וכדומה;

5.    יוצרים רזוננס גדול עם "תקיפות פראית".

נקרא לרצון כזה "ציקלון" (אסוציאציה עם דימוי הציקלון – נוצר כוח מסוים מעל מכלול כלשהו של תפיסות, אזור "מתח גבוה של תפ"מ", אשר יכול להתפרץ במטר של גילויים, בהבזקים של הבנות). מכתבי קיפודי: "פתאום הופיעה "מערבולת", כלומר הופיעה תפיסה בולטת מאוד. בדרך כלל תפ"מ תופסות תאוצה לאט יותר. ובאותו רגע הופיעה תפיסה שהרצון הזה הוא ציקלון. אני חושב שמעולם לא חוויתי דבר דומה. המילה "ציקלון" יצרה רזוננס חזק מאוד – רצון משמח בטירוף שבכל רגע יכול להתפרץ במשהו בלתי נקלט. אין שום קיפוד, במקומו ענן של ציקלון, משהו עם כוח עצום".

·        המושג "הבנה" מסמן מחשבה, אשר:

1.    מגבירה באופן חד את הצלילות השכלית בתחום נתון של תפיסות;

2.    יוצרת רזוננס עם צלילות תפ"מ;

3.    יוצרת רזוננס עם תפ"מ אחרות;

ציקלונים משחקים תפקיד חשוב מאוד במסע התודעה. הם קובעים את כיוון המסע שלך, וכך מגבשים את השוני האינדיבידואלי שלך מהמתרגלים האחרים.

·        בגלל חוזק הציקלונים, בנוסף לתפ"מ הם מלווים גם על ידי גילויים חזקים של השומר הראשון, הפחד מכישלון (ראי פרק "תרגולים אפקטיביים"). לציקלונים עם נטל השומר הראשון אקרא " ש1-ציקלון".

(המילה "ראשון" מסומנת על ידי ספרה לפני המילה, למשל, 1-שומר, 1-צייד, בזמן שהאינטנסיביות מסומנת על ידי ספרה אחרי המילה, למשל, -שומר-3, 1-צייד-6).

·        הרצון לגלות תפ"מ חדשות (1-צייד) אינו נושא נטל של 1-שומר אם מתקיימים תנאים הבאים:

1.    יש ניסיון רב למדיי בגילוי תפ"מ חדשות;

2.    לעיתים קרובות קורים גילוים זעירים בתרגול, הרי דווקא השרשרת הזאת של גילוים "זעירים" מובילה לגילוים ניכרים, כגון גילוי טכנולוגיות חדשות, תפ"מ חדשות, גוונים חדשים של תפ"מ מוכרות, כלים לחוות תפ"מ בצורה אינטנסיבית וממושכת יותר, השגת צלילות בתחומים כאלה ואחרים בתמונה הכללית של התרגול.

ניסיון גילוי התפ"מ בצורת מפולת שלגים, שזו שקיעה מוחלטת וממושכת אל תוך תפ"מ בעלת אינטנסיביות גבוהה מאוד, מכה חזק ב-1-שומר.

·        סוג נפוץ של רמ"כ הוא הרצון להחזיק בתפ"מ. הרצון הזה מעניין אותנו, כי בטעות אפשר לחשוב שזה הרצון לחוות תפ"מ, אומנם זהו נציג טיפוסי של הרמ"כ. תוצאות של ערבוב זה הרסניות למדי. תפ"מ עלולות להפסיק להתגלות כלל, מה שמדרבן עוד יותר את הרצון להחזיק בהן, מה שדוחה עוד יותר את האפשרות לחוותן, ובסופו של דבר המתרגל נשאר בידיים ריקות – ללא תפ"מ וללא הבנה מה לעשות עכשיו. כתוצאה מכך המתרגל עלול לוותר ולהצטרף לשורותיהם של פילוסופים, רוחניקים וחסרי תועלת אחרים, שמשחקים במילים וגוססים בתוך אמ"ש. או להפך, הוא יכול לבחון מחדש את כל התרגול שלו, להטיל ספקות ולבקר בצורה חריפה את המוטיבציה שלו.

"הרצון להחזיק בתפ"מ" הינו מכלול מגוון של רצונות המכוונים להשגת מטרת שונות, ולא לתהליך חווית התפ"מ וכל היוצר רזוננס עמו. מטרות אלה יכולות להיות הפשוטות ביותר והמורכבות מאוד. הפשוטות הן הרצון להשוויץ, למשוך את תשומת לבם של האחרים, לקבל את הסטטוס של "מורדה" וכו'. דוגמה של רצון מורכב: הרצון לטפח את ההערצה העצמית ואת שביעות הרצון העצמית מהעובדה שאת מתרגלת כה משולהבת, כה אלטרואיסטית, מרוחקת מדברים בטלים וכו'. ככל ששיגעון ההערצה העצמית אוחז חזק יותר במתרגלת, כך קשה לה יותר לבצע את מהפכת הכנות, לחשוף את האמת, לבודד את המוטיבציה המדוכדכת, להפסיק את המשחק הזה המכוון לקבלת אמ"ח מהתרשמויות האחרים. משחקי ההערצה העצמית יכולים להגיע לרמה מופלאה של סיבוך ומורכבות, אך קיים קריטריון אחד פשוט לבדיקת האפקטיביות של נוגד הרעלים שבשימוש, של רמת הכנות שלך והוא תדירות, עמקות ואינטנסיביות של תפ"מ שאת חווה.

גילוי טיפוסי של הרצון להחזיק בתפ"מ הוא העברת דגש מחווית התפ"מ ליופי ולמורחבות של רישום התפ"מ בכתב או הסיפורים עליהן. למשל, את יכולה לחוות שביעות רצון עצמית משורות ארוכות של מספרים, שפע של רשימות. הדבר מוביל בסופו של דבר לכך שהתפ"מ מפסיקות להתגלות, את שוקעת בשקר עצמי יותר ויותר כאשר חושבת שהאמ"ח שאת חווה הן התפ"מ.

בין נוגדי הרעלים אציין את הבאים:

1.    חקר המצבים בהם את חווה שביעות רצון עצמית, הערצה עצמית, מנקודת מבט של ההתאמה שלהן עם תפ"מ.

2.    תרגול התפיסה המחזורית של הערצה עצמית.

3.    קבלת ניסיון של סילוק ישיר של שביעות רצון עצמית ושל הערצה עצמית במקרים שקיימת הבנה ברורה (שהתפיסות האלה הן דכדוכים שלא תואמים את תפ"מ) בעלת אינטנסיביות ויציבות כה גבוהות שניתן לסלק את כל ה"רסיסים" של אמ"ש המלווים את תהליך סילוק האמ"ח.

4.    מאמצים מתמידים להשגת הכנות בנושא, כלומר, השגת ההבחנה ברורה בין הרצון לחוות תפ"מ לבין הרצון להחזיק בהן.

5.    מאמצים מתמידים להשגת הכנות בתחומים אחרים של חייך.

כאשר נוצרת תחרות הרמ"ש, רצונות מסוימים נשארים לא ממומשים במשך פרק זמן מסוים ויש גם כאלה שלא נשאר זמן לממשם. אם יחד עם זאת את מרגישה בשיא האינטנסיביות של תפ"מ, אם את מלאה בגילוים, אז אין כאן מה לבחון, מכיוון שהרמ"ש החזקים עולים על החלשים. אך מצב מושלם כזה אינו יכול להימשך הרבה זמן. ראשית, עדיין אין הרגל עמיד ללכת רק אחרי הרמ"ש. שנית, מתחילים להופיע השומרים (ראי פרק "תרגולים אפקטיביים") שגורמים לנפילות ולירידה באינטנסיביות התפ"מ מפעם לפעם. במצב, כאשר מלאות חייך אינה מגיעה ל-10, נשאלת השאלה – האם הרצונות המשמחים והחזקים ביותר הם אלה שמתממשים? הרי אם כעת את לא נמצאת על קצה האינטנסיביות והמלאות בתפ"מ, זה אומר שקיימים "דכדוכים" (כלומר, תפיסות שלא תואמות את תפ"מ), שעלולים להבליט רצונות כלל לא משמחים ומימושם יוריד את האינטנסיביות, את האפקטיביות ואת שמחת התרגול. הדרך האפקטיבית ביותר של סלקציית הרמ"ש ובחירת המשמחים ביותר היא "זכירה על מוות":

א.    צלילות שכלית בכך שבכל רגע את עלולה למות. לחיזוק הצלילות הזאת אני מציע לקרוא או לצפות כמה שיותר בחדשות על אסונות, על

מוות בני אדם. נניח שנסעו אנשים ברכבת והיא פתאום ירדה מהמסילות ונכנה באיזה בניין, התוצאה היא 200 גופות. נהרגו גם טובים, גם מרדנים, גם כאלה שלא יודעים להתנהג, גם השומרים על החוק, גם עבריינים וגם ילדים – כל מי שהיה ברכבת זו, המוות לא ויתרה לאף אחד. אנשים מתים ללא הרף, לא רק במלחמות, אלא גם המקומות "הבטוחים" ביותר, רק תראי מה קורה בחדשות. גם את יכולה למות כבר היום ושום כוח שבטבע לא יגן עלייך. (כמובן, חייבים לסלק לחלוטין אמ"ש שעלולות להופיע כתוצאה מצלילות שכלית כזאת).

ב.     תפ"מ ספציפית – תפיסה של "מסירות עצמית", סילוק של קשרים, פיכחות מיוחדת במינה. תפיסה משמחת וחזקה מאוד. יש כאן גם ייאוש קר ללא אמוציות, זה אפילו לא ייאוש (מילה זו מזכירה ללא פשרות את ייאוש-אמ"ש), אלא מכה קרה של צלילות, פיכחות קרה ורועמת. יש כאן גם שמחה הנובעת מהמסע העתידי אל המוות, ומשהו שיוצר רזוננס חזק עם המילים " לקרוא", "להתמסר", "לוותר" – לא מתוך גילוי חולשה, אלא להפך, "לוותר" במובן של לזרוק הכול, את כל הקשרים שאת אוהבת, את כל המטרות, הכול מאבד משמעות בפניי מוות שיכולה לבוא בכל עת – זהו מצב של פתיחות ורעננות, של חופש.

על פני זכירה על מוות תחרות רמ"ש מתרחשת באופן מיוחד במינו. ככל שזכירה על מוות חזקה יותר, כך נשארות התפ"מ האינטנסיביות ביותר, אשר יוצרות רזוננס חזק ביותר עם תפ"מ רמ"ש, החדות והחיוניות ביותר, רק מה שהיית מסוגלת לעשות לו היית יודעת שבעד 5 דקות תמותי. רמ"כ תמיד מכוונות לתוצאה ומאבדות כל משמעות אם אין תוצאות. לכן אם יש מחשבה ששום דבר בעולם לא יכול להבטיח שתחיי בעוד 5 דקות, הרמ"כ נחלשות. כל רגע של חוויה ומימוש הרמ"ש הוא בעל ערך עצמאי, לכן זכירה על מוות אינה מחלישה את הרמ"ש. זו מסננת נוספת המפרידה בין רמ"ש לרמ"כ.

·        שתי דרכים פשוטות מאוד "לפקח על אי המעורבות" ברמ"ש, כלומר, למנוע את הופעתם של המרכיבים המכאניים, לזרז את "הניתוח המהיר" של בדיקת טבעם של הרצונות שהתגלו.

1.    דמייני כי הרמ"ש לא התממש, תוצאת פעולותיך היא אפס, ואם מופיעות אמ"ש פירושו שמרכיבים מכאניים נקלעו למכלול הרמ"ש. אז ניתן א) לסלק אמ"ש, ב) לבודד ולסלק רמ"כ, ג) להגיע לאי הופעת האמ"ש במחשבה שייתכן שרמ"ש לא יתממש.

2.    רמ"ש ורמ"כ מתנהגים שונה בזמן ניתוחם, כלומר כשאת שואלת את עצמך: "האם זה הדבר שאני רוצה?", "האם אני בטוחה שאני רוצה את זה?", "אולי לעשות את זה אחרת?", "אולי זה רצון מכאני?", "אם המצב ישתנה, גם הרצון ישתנה?" וכו'. ניתוח של רמ"כ מלווה תמיד בספקות ספאזמטיים, בדאגות, בחוסר בטחון קדחתני ברצונות שלך, בהתרוצצויות. בניגוד לכך ניתוח של רמ"ש לעולם אינו מוביל לקדחתנות הזאת, הרצון מתברר, הופך למוגדר יותר, מתחזקות תפ"מ המלוות. אפילו אם רמ"ש ישתנה לאחר הניתוח, השינוי יהיה רגוע, בטוח, ללא ספקות מדאיגות, תפ"מ המלוות ימשיכו להתגלות. אני מצטט את סקוּוֹ: "ניתוח של רמ"ש דומה לציור, הוא מלווה על ידי התפעלות, התפעמות. הוא דומה לרשרוש העלים על העץ – קליל, שקוף, שמשי".

·        במידה שהמתרגל מסלק דכדוכים וחווה תפ"מ, הרצון לחוות תפ"מ ("רתפ"מ") מתחזק ומתגלה לעיתים קרובות יותר, והחל מרגע מסוים מתחיל לגבור על רצונות אחרים. יחד עם זאת מתרחשת "זכירה על רתפ"מ", כלומר:

א.    כמו בחור מאוהב שכל הזמן חווה ברקע את הרצון לראות את בחירת ליבו, לא משנה מה הוא עושה, כך גם רתפ"מ הופך לרקע מואר קבוע.

ב.     קיימת צלילות שכלית בכך שרתפ"מ הוא הרצון המשמעותי ביותר, הנלהב ביותר, בלעדיו הכול מאבד משמעות, אין חיים. רצון זה יוצר רזוננס חזק עם השתוקקות, ציפייה, תחושת של סוד.

רתפ"מ הופך למרכז של עולם הרצונות, לנקודת ההתחלה במובן שכול שאר הרצונות נחלשים, אם לא יוצרים רזוננס עמו. לרצון משמח בעל תכונה כזו אני קורא "מטרה עיקרית (אחת)". ישנו סיפור המתאר את התנהגות האדם עם מטרה עיקרית: היה פעם נזיר טיבטי שחי במערה וכל פעם שהוא היה יוצא להשתין, היה שורט את עצמו בקוצים החדים של השיח שצמח לפני הכניסה למערה. בכל פעם הוא חשב: "כשאחזור, אקח גרזן ואכרות אותו", אך כשחזר חשב כך: "אינני רוצה לבזבז זמן על כריתת השיח, הרי מחר אני עלול למות בלי להשיג את מטרתי! אינני רוצה לבזבז את השניות היקרות, עדיף שאתחיל לתרגל את השיטה, מאשר לכרות שיחים." זו דוגמה לזכירה על מטרה עיקרית.

מטרה עיקרית הופכת ליציבה ובוהקת יותר, אם היא מלווה על ידי:

א.    תפ"מ אחרות

ב.     צלילות שכלית בנושא מהו המצב אותו אני רוצה

ג.      צלילות שכלית בנושא מהי חזית העבודה כרגע (כלומר מהו הרכב של הרמ"ש האחרים כעת)

ד.     עמדת הדרקון (ראי פרק "תרגולים אפקטיביים").

התגלות המטרה העיקרית מובילה לאפקט האגרוף הנפתח, אני מרגיש כאילו היד שהחזיקה אותי, לאט-לאט מרפה ומשחררת לאותי לחופשי. היתר של הקשת השתחרר והחץ עף לקראת המטרה. האגרוף הזה הוא ספקות, חוסר ביטחון, אי בהירות של המטרה, משיכות מכאניות לכיוונים שונים.

כאשר תפיסת המטרה העיקרית אינה מגולה אצל המתרגל, הוא תחילה רוצה להשיג צלילות בכך שאותה אמ"ש, אותה הוא חווה כעת, בעצם אינה רצויה עבורו. אך מכיוון שקשה מאוד להשיג צלילות כשחווים אמ"ש, ובינתיים היא מצליחה להתחזק ולהוליד אמ"ש אחרות, אין מה לדבר כאן על סילוק מוחלט של אמ"ש. אם מטרה עיקרית מגולה, אז קיים רצון חזק ובלתי מעורער לסלק אמ"ש בלי להתחשב בעובדה אם יש כרגע צלילות או אין (בגלל קיום האמ"ש, לא ניתן להשיג כעת רמה גבוהה של צלילות), ואין רצון לחוות אמ"ש גם כאשר אין צלילות לגבי חוסר הרצון לחוותה, אז את מגיעה לסילוק מוחלט. כאשר קיימת התפיסה של מטרה עיקרית, אז קיימת הצלילות שאת רוצה רק תפ"מ, לזכור שהן ישנן, לקפוץ לתוכן בכל מצב בלי לחשוב – זהו הדבר היחיד שאת רוצה לעשות.

·        כאשר מופיעות התפ"מ, ברור שעוד הרבה זמן פרצי תפ"מ יתחלפו בתקופות של דכדוכים. כשיש מחשבה כזאת, מופיע רמ"ש להילחם בזה בכל מחיר (למשל, לבצע תרגילים פורמאליים (לכתוב דוחות על מה שהתרחש כל חצי שעה, קביעה מחשבתית כל דקה, ליטוש אמוציונאלי, תפיסה מחזורית וכו'), אפילו כשהדכדוכים שולטים בכל כוחם. נקרא למכלול זה "קו החזית של מצבי חירום" ("חמ"ח"). אך כאשר תפ"מ נעלמות, מגיע הכאוס של רמ"כ, אמ"ש. מצד אחד ישנו חוסר הרצון לחוות דכדוכים, אבל מצד שני אין גם רמ"ש לבצע חמ"ח. ככך שתפ"מ מגולות בצורה חזקה יותר וגם ההחלטיות להילחם עבורן בכל מחיר בתקופות הדכדוך, כך הרצון לבצע חמ"ח יהיה חזק יותר בתנאים של מצבי דכדוך, עד הרגע שהרמ"ש יחזרו. נקרא לרצון זה "סגן מנהל".

·        תפקיד עצום בתרגול השיטה משחק "הרצון לאמץ תפ"מ". זהו רצון, אשר:

א.    יוצר רזוננס עם המילים "רוצה להיות כמוה", "רוצה לחוות את מה שהיא מתארת, "רוצה לאמץ את התכונה שלה";

ב.     מלווה בתפ"מ חזקות (לא פחות מ-7-8 בסולם של 10) מסקטור האחדות (סימפתיה, נאמנות, מסירות ואחרות, ראי פרק "רשימת תפ"מ עם תיאורים") ואחרות.

חשוב לציין כי הרצון לאמץ תפ"מ מוביל הן להופעתן של תפ"מ מוכרות והן להופעתן של תפ"מ חדשות, אשר תיאורן תואם לתיאור האובייקט אליו הופיע הרצון.

ניתן לחוות את הרצון לאמץ תפיסות כלפי מה שאנחנו קוראים "סביבה, תופעות טבע, חיות, צמחים" וכו'. במקרה זה להופעתן של תפ"מ מספיק לקיים תנאי "ב" + ביצוע תרגולים לסילוק התודעה המבחינה המכאנית, כגון "לא הרים, לא נהרות", תרגול תפיסת הביטחון המחזורית ואחרים. שיטת אימוץ התפ"מ תפורט בהמשך בסעיף נפרד.

נוסיף גם "הרצון לחלוק תפ"מ".

·        כאשר תפ"מ מתגלות בצורה אינטנסיבית ופרק זמן ממושך, ברגע מסוים נוצרת תופעה, לה אני רוצה לקרוא "פריצה אל השאיפה" – רצון המכוון לאובייקט כביכול נסוג, הופך להיות רקע. יוצאת קדימה "שאיפה" או "עליצות" או תפ"מ אחרת לא מכוונת אובייקט מסקטור השאיפות, אשר יוצרת רזוננס חזק עם הרמ"ש.

·        תכנון – מכלול מחשבות על מימוש הרמ"ש שחווים, מלווה במילים "זה מה שאני רוצה לעשות ברגע כזה או אחר" עם דימויים מתאימים. בדרך כלל תכנון מלווה על ידי הופעה מכאנית של ודאות, שהעתיד יהיה כמו שאת מתכננת אותו, או, אם את רגילה לחוות דאגות, כמו שאת לא מתכננת אותו. כך או אחרת, נוצרת ודאות מכאנית, שמחלישה את הרמ"ש בצורה חדה, משתררת שגרה. את כאילו נעמדת על מסילות. כשאת עושה תכנון צריך להבין שבעתיד כל דבר יכול לקרות, תלוי ברמ"ש שלך ובנסיבות. הדבר יוביל לחווית רמ"ש אינטנסיביים בזמן התכנון, הנסיבות יהיו "סמיכות" יותר, מלאות בעמקות מדהימה של משמעויות.

·        "הרצון ללמוד" – אחד הרמ"ש העוצמתיים ביותר, יוצר רזוננסים חזקים עם הרבה תפ"מ. המושג כולל:

א.    רצון להגיע להבנות חדשות, רמ"ש, תפ"מ, דרכי השגת תפ"מ אחרות.

ב.     רצון לרכוש ידע (ללמוד שפות זרות, מדעים, מקצועות).

ג.      רצון לרכוש מיומנויות חדשות, כגון צלילה, טיפוס הרים, רכיבה על סוסים וכל דבר אחר.

הרצון ללמוד אצל אדם מן השורה מלווה באמ"ש חזקות מאוד, כגון מחשבות סקפטיות, עצלנות, פחדים להיכשל. הסיבה היא שמשחר ילדותם מכריחים את הילדים בצורה גסה ביותר (עד התעללות פיזית קשה, סחיטה, איומים, עונשים מכל סוגים ופחד מעונשים, החדרת קונספציות לראשיהם וכו') ללכת לבית ספר ואחר כך לאוניברסיטה, ללמוד את "מה שצריך", ולא את מה שרוצים. כתוצאה מכך, ה"נלמד" נשכח במהירות, ותהליך הלמידה דומה לעינוי ולא לדבר משמח.

כעת עלינו לשחרר את הרצון ללמוד מדכדוכים אלה, כדי לחוות את כל עוצמתו המוארת. כדי לעשות זאת חייבים ללכת רק אחרי הרצון המשמח ללמוד, למרות הפחדים, הדעות הרווחות והקונספציות. במהלך הלימוד צריך לעקוב אחר השתוקקות (למשל, בפורמט של קביעה מחשבתית כל 5 דקות של אחוז הזמן שעבר בהשתוקקות ברורה). חובה לשנות את מערכת הערכים: הפעילות העיקרית חייבת להיות חווית ההשתוקקות, והפעילות המשנית היא רכישת הידע או המיומנויות. כך הלימוד יהפוך לתענוג אינטנסיבי, היוצר רזוננס עם צרורות שלמים של תפ"מ. מימוש הרמ"ש ללמוד הינו דרך מעולה להתגבר על "השומרים". לימוד משמח יחד עם תרגילים פורמאליים יוצר איל ברזל עוצמתי השובר את קיר הדכדוכים בדרך לתפ"מ.

טוב לחקור קונספציות על לימוד ולפזרן. קונספציות טיפוסיות המפריעות לרמ"ש ללמוד:

1.    "אם התחלתי, אסור להפסיק". תתחילי ותפסיקי כמה שאת רוצה. ברגע שיש רמ"ש ללמוד משהו, את מתחילה, כשהוא נעלם – מפסיקה. עם זאת חובה לסלק את האמ"ש המופיעות בגלל ההרגל – את האכזבה מפני שהלימודים לא הושלמו, את הבושה מפני שלא סיימת לעשות משהו, רנ"ע וכו'. גישה כזו ללימודים מובילה לרכישת ידע ומיומנויות מוצקים, יחד עם זאת מתגלה הרצון ליצירתיות, צלילות, הרצון ללמוד מתחזק, קיים הרצון לתפ"מ. אם הרמ"ש יוצרים דילוגים, כלומר מתחלפים כה מהר שבסופו של דבר לא נרכשות מיומנויות מוצקות, זו תופעה בת חלוף הקשורה להרגל לדכא רמ"ש, אך עם הזמן הרמ"ש יתעצמו ויהיו ממושכים יותר.

2.    "חובה לשאוף למטרה כלשהי, סתם ללמוד למען תענוג זה דבר מטומטם. מטומטם ללמוד משהו שלא תוכלי להשתמש בו אחר כך". ניתן לחוות תענוג אמיתי מלימודים רק כאשר את לומדת משהו מפני שכרגע את נהנית מזה. חובה לסלק רצונות מכאניים, כגון "עליי לסיים לקרוא את הפרק" וכדומה. אם לימוד של דבר כלשהו הינו תנאי הכרחי למימוש רמ"ש אחר (למשל, קיים רמ"ש להרוויח מספיק כסף כדי לממש רמ"ש אחרים, וכדי לעשות זאת עליך לרכוש מיומנויות נוספות במקצוע שלך), אז מוטיבציה כזאת אינה מכאנית, אלא מוארת, וכתוצאה מכך לעיתים קרובות מופיע רמ"ש ללמוד את מה שנחוץ. גם יכול להופיע רמ"ש למצוא דרך חלופית להרוויח כסף.

3.    "לומדים כשצעירים, ובגילי כבר מאוחר". לעולם לא "מאוחר" ליהנות מלימודים, כמו שלא מאוחר לעשות מסע אל התפ"מ. זקנה, תשישות, טיפשות אינן בהכרח מגיעות עם הזמן, אלא זו תוצאה של אמ"ש, טמטום, רצונות מכאניים. אנשים רבים מגיעים לזקנה עוד בנעוריהם. מי שמתרגל שד"י מסלק יחד עם הדכדוכים גם את הזקנה.

 

03-01-06) הלטאה מציעה למיין רצונות לפי סוגיהם באופן הבא:

רצונות מדוכדכים:

רמ"ד 1: רצונות הנובעים מאמ"ש. אם אני חשה חרדה, תמיד מופיעים רמ"ד לעשות משהו כדי לגרש את החרדה. רצונות אלה תמיד מלווים על ידי אמ"ש. מימושם מוביל או לחיזוק האמ"ש או להחלשה הזמנית של האמ"ש והחלפתה החלקית במצב אפור סמיך ושביעות רצון, ללא נצנוץ של תפ"מ ורצונות משמחים. אם לא מממשים רצונות כאלה או חושבים על כך ללא סילוק הרצון, כלומר בלי להחליפו ברצון משמח, זה מוביל להתפרצות של אמ"ש.

רמ"ד 2: רצונות הנובעים מקונספציות. אם אני חושבת שעליי לענות על שאלתך, אך מופיע הרצון לענות, אך עם זאת אינני חווה שמחה או ציפייה. אני חשה דאגה, וזה מאפיין בולט של רצונות הנובעים מקונספציות. אם אני מממשת רצון כזה, אז לרוב הדאגה נחלשת, נוצר מצב אפור, שביעות רצון. אך זו תופעה זמנית, מכיוון שכך אני רק מחזקת את ההרגל לחוות דאגה. לכן לאחר שביעות הרצון מופיע רמ"ד 2 נוסף, דאגה חדשה, לרוב היא חזקה וסמיכה יותר מהקודמת (אותו המנגנון מופעל כאשר מחלישים אמ"ש בעזרת מימוש רמ"ד 1). אם לא מממשים רצונות כאלה או חושבים על כך ללא סילוק הרצון, אז האמ"ש מתחזקות.

רמ"ד 3: רצונות מכאניים מוחלטים. אם אני רואה שוקולד, מופיע הרצון לאכול אותו. מימוש רצונות כאלה היווה חלק ניכר מחיי. לרוב לא הבנתי שאינני מממשת רצון משמח, אלא מכאני, כלומר, לא הייתי עוצרת בזמן. רוב רמ"ד 3 קצרים, כלומר נמשכים רק מספר שניות, ומימושם יכול לקחת מספר שניות או דקות. בכלל לא הייתי שמה לב לרמ"ד 3, אשר מימושם נמשך רק כמה שניות. למשל, אם מגרד לי משהו – גירדתי, עבר אדם לידי – הסתכלתי, מורדה צוחקת – אני מחייכת בחזרה וכדומה. מימוש רצונות כאלה מוביל לאפרוריות, שביעות רצון, להתחזקות של שגרה. אם לא מממשים רצונות כאלה או חושבים על כך ללא סילוק הרצון, זה מלווה בחוסר שביעות רצון, באפרוריות.

רמ"ד 4: רצונות לחוות התרשמויות. רמ"ד 3 ורמ"ד 4 די דומים באופן שאני חווה אותם, אך רמ"ד 4 חזקים יותר, ממושכים וטורדניים יותר, כלומר, המימוש שלהם לוקח יותר זמן. הם מופיעים בעקבות אפרוריות, שעמום. נניח שאני יושבת על הספה ופתאום בא לי שוקולד, או לדבר עם מישהו, או ללכת למכולת. מימוש רצונות כאלה תמיד מוביל למצב אפור עמום, לשביעות רצון ללא נצנוצים של תפ"מ. לרוב המחשבות הכפייתיות שלי (כלומר, רצונות שאת רוצה לממש בכל מחיר, תוך כדי דחיקה של כל הנימוקים נגד, בלי לשים לב לגורמים שיכולים לייעל את מימושו) הן הרמ"ד 4. הם הופכים למחשבות כפייתיות, כי נראים לא מזיקים. ברור שהם אינם רמ"ד 1 או 2, זה אומר שכביכול ניתן לממשם. עם זאת אינני קולטת שברגעים אלה אני באמוק והכול (דיאלוג פנימי קולני, אמוציות, שאר הרצונות) מתארגן למטרה אחת, למימוש הרצון הזה. אם לא מממשים רמ"ד 4 או חושבים על כך ללא סילוק הרצון, זה מלווה בחוסר שביעות רצון ובאפרוריות חזקים יותר, מאשר במקרה של רמ"ד 3. אפילו יכולה להופיע תחושה של חוסר אונים.

רצונות מוארים:

רמ"א 1: רצונות מעורבבים, אשר חוויתם מלווה באמ"ח ותפ"מ חלשות. כעת אני מייחסת אותם לרמ"א, מפני שלא תמיד אני מרגישה מורעלת לאחר מימושם, ואם אני מממשת בדיוק את מה שרציתי עשוי להופיע פרץ תפ"מ. ברמ"א 1 אמ"ח ותפ"מ כה מעורבבות שלרוב אינני יכולה להבדיל ביניהן. רק הרגע הייתה ציפייה, התחלתי לממש ומרגישה שאני חווה רק שביעות רצון או אמ"ח של להט או שביעות רצון עצמית, ומתחילה לפקפק האם בכלל הייתה הציפייה. אך בפעם אחרת עשוי להופיע רצון דומה (למשל, לראות סרט), אני שוב קובעת שיש ציפייה וסוברת כי היא אמיתית, אך לאחר מכן שוב מתחילה לפקפק. 50% מרמ"א 1 מכוונים לעיסוקים הבאים - לראות סרט, לקרוא ספר, לדפדף בכתב עת עם תמונות של חיות, ו-50% - לעיסוקים ביתיים כגון, לקנות משהו לבית, לזרוק דברים מיותרים, לסדר ספרים וכדומה. ב-50% מהמקרים מימוש רצונות כאלה מוביל לאכזבה ולאפרוריות. ב-50% מהמקרים האחרים המצב לא משתנה, כלומר נשארת תערובת של אמ"ח ותפ"מ חלשות, או ישנם התפרצויות של תפ"מ חזקות יותר, אך ללא שינויים ניכרים. אי מימוש מאולץ או מחשבה על אי מימוש של רמ"א 1 עלולים להיות מלווים על ידי אפרוריות, אכזבה, חוסר שביעות רצון, אך גם עשויים להוביל לציפייה, שאיפה, רצון משמח לחוות רמ"א 2.

רמ"א 2: רצונות המלווים על ידי תפיסות, אותן אזהה ללא ספק כמוארות. קריטריונים: תחושות פיזיות (חום, מנתול, חולשה נעימה בחלקי הגוף, תחושה נעימה של מילוי, התלהבות בכל הגוף), לולא התחושות הפיזיות הללו, עדיין לא היה ספק שאני חווה תפ"מ ברגעים אלו. מחשבה על מימוש רצונות כאלה והמימוש עצמו (אם לא מעורבים הדכדוכים) מלווים על ידי התחזקות התחושות הפיזיות, במיוחד על ידי תענוג בגרון והתלהבות בגוף. כל צעד במימוש רצון כזה מלווה על ידי התפרצויות התחושות הפיזיות והתפ"מ. אם לא התווספו דכדוכים למימוש רמ"א 2, אז לעולם לא תופיע הרעלה, להפך, מופיעים רצונות מוארים חדשים, רעיונות יצירתיים, יש רצון לרוץ לכל הכיוונים בו זמנית וללמוד לממש מספר רצונות מוארים יחד, מפני שברגעים אלו קשה לבחור מה בדיוק ברצוני לממש. חלק ניכר מהרצונות האלה שייך לתרגול – לקבוע גילוי, לרשום הודעה, לבחון דכדוך, לכתוב ספר או מאמר, להסתכל על לא-שמים תוך כדי הולדת סימפתיה; כך גם לטייל, ללטף, להאזין למוזיקה, לקרוא משהו ששייך לעולם התפ"מ. אי מימוש מאולץ או מחשבה על אי מימוש של רמ"א 2 עלולים להוביל לחוסר שביעות רצון אשר קל לסלקו, ולאחר מכן מופיע רצון משמח אחר.

רמ"א 3: זהו רצון המלווה על ידי השתוקקות המורגשת כזרם. דימוי היוצר רזוננס – כאילו חתרתי בכל כוחי במים עומדים ופתאום נשטפתי בזרם חזק ומה שנשאר לעשות - רק לסובב את ההגה, הזרם לוקח אותי עמו. כשחווים רצונות כאלה קיימת חווית ההשתוקקות, כאילו כל הרצונות הופכים לנהר ענק הזורם לכיוון אחד. תנועה זו מורגשת כהתקרבות לדבר משמח ביותר. בצורתו החלשה חוויתי דבר דומה, כאשר בילדותי היו לוקחים אותי לפארק המתקנים – ברגע מסוים הייתי שומעת את הרעש המתקרב ואז השמחה וההשתוקקות היו מתעצמות. מכל הכיוונים היו מגיעים אנשים לפארק, בבוקר כולם היו הולכים לכיוון אחד, כאילו היה שם מגנט שמשך אותם, ואני חשבתי שכולם חווים משהו דומה. נשמתי הייתה נעתקת בציפייה. היה נדמה שכאשר לבסוף אגיע לשם, דבר נפלא יקרה, הייתי רוצה לרוץ לשם. ישנה גם תחושה של מפרש גדול במקום בו נושפת רוח חזקה והמפרש מתוח עד הסוף. מימוש רצונות כאלה (אם לא מתווספים הדכדוכים) תמיד מוביל לגילוים, לתפ"מ חדשות או להתחזקות ההשתוקקות והתחושות הפיזיות. אם אי אפשר לממש רצון כזה, הדבר אינו מוביל לאמ"ש, אלא רק לאותה ההשתוקקות.

 

03-01-07) העובדה ששלווה ורגש היופי יוצרים רזוננס אחד עם השני לרוב אינה מפתיעה אף אחד, זה מתקבל כדבר טבעי, מכיוון שהתפיסות עצמן נראות קרובות אחת לשנייה. אומנם אם נביט על כך שוב, אכן נופתע שזה קורה דווקא כך, שהרזוננס נוצר דווקא ביניהן ולא בין שלווה לכעס, למשל.

דבר עוד יותר מפתיע הוא שהרזוננס נוצר בין שתי תפיסות שונות, כמו לדוגמה, שלווה וכנות! מפתיע שתפיסות כה שונות יוצרות רזוננס חזק מאוד אחת עם השנייה. מפתיע גם הרזוננס בין ריקנות לריחוק, בין צלילות שכלית לשאננות. מפתיע הרזוננס בין תפיסות אשר תיאורן שונה לחלוטין מבחינת הסמנטיקה – בין נאנמות וריחוק.

מפתיעה גם העובדה שההרגשה הפיזית משתפרת דווקא מתפ"מ שיוצרות רזוננס! על מנת לראות את כל פרטיה של ההרמוניה המפליאה הזאת, דמייני לעצמך שההרגשה שלך הייתה משתפרת מעדינות וכעס ומתדרדרת מנאמנות. אין לתאר מה היה קורה במקרה כזה.

אדם בנוי כך: רודן ושמו "אני" שולט באופן רשמי במדינה, יחד עם זאת ישנן פרסונות (כלומר, תפיסות) עם גישה קבועה לרודן, ויש גם כאלה המקבלות גישה רק מדי פעם. לפעמים קורה שתחת השפעתם של הכוחות החיצוניים מישהו חדש עשוי לזכות בצורתו של הרודן.

השלטון מתחלף מהר ובאופן כאוטי, תוך דקות ספורות ואפילו שניות.

אם קבוצה יחסית מאורגן מקבלת את השלטון, אז סדר היום שכל אחד מהם מגבש אחיד יחסית ולאדם כזה קוראים "עיקבי" או "עיקש" או "בעל מטרה" וכדומה. אך אפילו במקרה כזה כל אחד בתוך הקבוצה מנסה למשוך לכיוון שלו.

התחלופה של לובשי "האני" בלתי פוסקת, וכל אחד חושב שהוא אחראי על החלטות קודמיו.

כעת נחזור לתיאור התפיסות.

כמעט כל רצונותיו של אדם מן השורה הם מכאניים, ובמקרה כזה כמעט בלתי אפשרי לחשוב בנושא "האני", מיד מופיעות אמ"ש, עייפות. רצון משמח לעצור ולחשוב בנושא השלטון מופיע ומתחזק רק אם רמ"ש אחרים מתחזקים מופיעים בתדירות גבוהה יותר.

בכל רגע אנחנו עושים וחווים דברים. רצון רגיל יותר מתגבר על רצון רגיל פחות, תפיסה שכיחה מאוד (הרגל) מופיעה גם הרצון לחוותה חלש מאוד. כדי שרצון חדש יחדור דרך שורה זו של הרגלים, עליו להיות קשור מאוד לאחד הרצונות שרגילים אליהם (כלומר, מכוון למימוש של אחד מהם), או עליו להיות חזק ו/או עקשני מאוד.

תפ"מ (תפ"מ, צלילות, רמ"ש, מא"מ ותחושות פיזיות) ודכדוכים (אמ"ש, טמטום וקונספציות שקריות, רמ"כ, מא"ש) כה רחוקים אחד מהשני, כה לא מתאימים, שבמידת התחזקות התפ"מ שאלת השלטון נשאלת בהכרח. האדם נקרע לשניים. השלטון עובר לסירוגין ממפלגת האמ"ש ומפלגת התפ"מ. חובה להוסיף כי כאשר אחת מהן שולטת היא מסרבת לקבל את החלטותיה של השנייה. לכן מנקודת מבטו של הצופה מהצד, אשר רחוק משיטת התפתחות התפ"מ, אדם כזה עלול להיראות לא אמין, מסוכסך עם עצמו. לפני רגע היא סיכמה איתך משהו, ואילו כעבור 5 דקות היא מפרה את ההסכם, מכיוון שאין לה רמ"ש. הפכפכות כזאת נמשכת רק עד שהמתרגלת תלמד להבדיל בבירור בין רמ"ש לרמ"כ. גם רמ"ש טהורים עלולים להתחלף ברמ"ש אחרים בזמן המימוש, אך עדיין רובם יציבים למדי, לכן המתרגלת לא תתקשה במימוש רמ"ש ארוכי טווח.

הפרדה של כל מכלול התפיסות לשתי חזיתות מנוגדות אינה סכיזופרניה או כל דבר אחר המתואר בספרי פסיכיאטריה. ההבדל הוא בכך שמקור התופעות הנחשבות למייסרות ופתולוגיות בשילובים שונים של מצבים מדוכדכים – מכלול אחד של רמ"כ או קונספציות ניצב נגד השני. כל השואף לחוות כמה שיותר תפ"מ, נוקט בשביל זה בצעדים מעשיים, משיג תוצאות ונתקל במצב "הכפילות" – אומר שזה מצב אטרקטיבי למדיי. זה לא מאבק בין צדדים שווים, זה יוצר רזוננס עם דימוי של מאבק להשגת החירות. לפעמים קורה שבפרק זמן קצר מתרחשת תחלופה מהירה של תפ"מ באמ"ש, אז מתבהר באופן קיצוני כי מסיבה לא ידועה כלשהי אנחנו חווים תפ"מ באופן שהן יוצרות רזוננס עם המילים "חי", "אמיתי", "זה", ואילו הדכדוכים – להפך. כך, ככל שתפ"מ מתגלות באופן חזר ותדיר יותר, כך מופיעים יותר תענוגים ותפ"מ אחרות בגלל עצם המאבק עם הדכדוכים, אפילו אם הדבר הוא קשה מאוד לביצוע. אם לא להרפות בתרגול השיטה, לא לחוות הרבה אורגזמות (לא יותר מסדרה אחת פעם ב-2-3 חודשים), אז עם הזמן הרקע המואר (רק"מ) הופך לקבוע והשלטון הכפול מתחלף שוב בשלטון היחיד. אך כעת שולטת לא הקונספציה הריקה של "האני", אלא קואליציית התפ"מ. תחילה האדם הוא אחד, לאחר מכן הוא שניים, ולבסוף הוא שוב אחד.

בדרך לחיבור החדש תמיד יופיע הצורך לפתור את הסוגייה הבאה: ברגע נתון יכול להיות דומיננטי או הרצון לשחק במשחק מחשב ולחוות שביעות או חוסר שביעות רצון, או הרצון לקרוא ספר על ראמאקרישנה ולחוות תפ"מ. ברגע נתון יקרה או הדבר הראשון או השני. מה שמשנה את המצב ומערער על שלטון הרמ"כ היא הצלילות בכך שבכל מקרה רצון מסוים יגבור על האחרים. באופן מפליא הצלילות הזאת מחזקת את הרמ"ש לחוות תפ"מ. בעצם, זה לא כל כך מפליא, אם ניזכר בדבר ממנו התחלתי – תכונת התפ"מ ליצור רזוננס אחת עם השנייה. מכאן ברור כי כל צלילות מעודדת את הרמ"ש לתפ"מ. לכן תרגול סילוק של קונספציות, של מילים עם משמעות לא ברורה וכו' הוא בעל חשיבות עליונה בכל ענפי השיטה. השגת הצלילות השכלית יוצרת רזוננס חזק מאוד עם צלילות-התפ"מ, וכל זה מצטבר לזכות הרצון לחוות תפ"מ.

המושג "מדיטציה" הינו שכיח למדי. לרוב משתמשים בו בתור פיתיון נחמד ולא יודעים (או לא רוצים לדעת) מה המשמעות שלו. אלה שכן עוסקים בתרגול שיטה כלשהי, לרוב משתמשים במושג זה כשרוצים להצביע על אי שימת הלב לכל המחשבות, הרצונות, האמוציות, וכתוצאה מכך מופיעות תפיסות נעימות עבורם. תיאור תפיסות אלה לרוב יוצר רזוננס עם תפ"מ (תלוי במחבר).

יש סוברים כי תנאי הכרחי למדיטציה מוצלחת הוא סילוק הרצונות. בספרי הדרכה רבים מציינים כי אפילו הרצון לקבל תוצאוה מוצלחת מהווה מכשול במדיטציה. הדבר סותר את שיטת טיפוח הרמ"ש שאני מציע וברצוני להסביר זאת.

אם לא מספיק ברור לך שיש תהום אינסופית בין רמ"ש לרמ"כ, אם אין לך מספיק ניסיון בהבחנה ביניהם, בטיפוח הרמ"ש ובסילוק הרמ"כ, אם את לא יודעת שרמ"ש יוצרים רזוננס עם תפ"מ ורמ"כ אינם תואמים אותן, אם את לא מתרגלת את שיטת סילוק האמ"ש המופיעות בהכרח בגלל הרגל וכשמממשים רמ"כ (כולל הרצון לתוצאה, אם יש בו רכיב מכאני), אז ללא ספק רק על ידי אי שימת הלב המוחלטת לכל התפיסות ניתן להגיע להופעה של תפ"מ. עם זאת, ראשית, התפ"מ שמופיעות הן קצרות, לא יציבות, לא מגיעות לאינטנסיביות גבוהה, לא חודרות עמוק, ולא משיגות עמקות (כלומר, מגוון רחב של גוונים), לכן אינן מסוגלות להשפיע משמעותית על מכלול התפיסות, אינן מהוות התנגדות רצינית לדכדוכים ולא מסוגלות להיקבע כהרגל. שנית, תרגול כזה לא מתאים לאורך חיים נורמאלי, ובמיוחד לא לאורך חיים מלא ברמ"ש, מפני שדורש הקצאות זמן מיוחדות למדיטציה. יחד עם זאת הדבר מוביל לכך שתפ"מ מסקטור השאיפות אינן יכולות להתגלות כלל אצל מתרגל "המדיטציה", מפני שרמ"ש הם הניצוצות הראשונים של תפ"מ אלה ומהווים גורמים היוצרים רזוננסים חזקים ביותר עמן. שלישית, העוסק במדיטציה דומה לאדם היושב על שפת האוקיאנוס ומחכה למה שהאוקיאנוס יזרוק לו על השפה, וכאשר מתגלה התפ"מ הוא אפילו לא מסוגל להיאחז בה, להפוך אותה לחלק בלתי נפרד ממכלול התפיסות שלו, מפני שהוא מסלק את הרצון לכך! הוא מסוגל רק לצפות מהצד כיצד התגלתה התפ"מ וחלפה לה, מפני שלא הייתה לה תמיכה בצורה של רמ"ש לחוותה. כך, העוסק במדיטציה גוזל מעצמו את השימוש במנוע חזק מאוד המזרז פי עשרה, פי מאה את קיבוע ההרגל לחוות תפיסות נעימות.

המתרגל של שד"י עוסק אכן גם ב"מדיטציה" – הוא מסלק דכדוכים (לפעמים לא רק דכדוכים, אלא את כל התפיסות הקיימות), "מקשיב" למה שמתעורר, אך אם מתגלה תפ"מ הוא חווה רמ"ש רזוננטי לחוות תפ"מ זו בצורה חזקה יותר, תדירה יותר. הוא מפריד את הרצון הזה מרצונות מכאניים, מדוכדכים ובעודו חווה ומטפח אותו בעזרת תרגילים פורמאליים, הוא משיג מהירות גבוהה של קיבוע ההרגל לחוות תפ"מ זו. עם גילויה הראשון של התפ"מ החדשה הוא נאחז בה בעזרת תיאורים ופיקסציות. יתרה מזו, בעזרת תרגילים פורמאלים הוא משיג תפ"מ אינטנסיביות ויציבות, מתחיל לחוות תפ"מ חדשות, מופיעים רמ"ש חדשים, מתחיל המסע בעולם התפ"מ. כדי לממש זאת לא נדרשים לחלק את החיים ל"תרגול" ול"לא-תרגול", מה שמוריד באופן דרסטי יעילות התרגול. המתרגל של שד"י יכול לעסוק בשיטה 24 שעות ביממה, וכל מצב הינו המושלם בשבילו!