Home

פסיכולוגיה ניסיונית

סלקציה של מצבים אטרקטיביים

 

חלק 03 – "רצונות"

 

פרק 03-02: "הגדרה של יצירתיות ודוגמאות"

 

תוכן העניינים:

03-02-01) "דבר".

03-02-02) "פגישה".

03-02-03) "אוכמנית אדומה היא טעימה מאוד".

 

במושג "יצירתיות" אני מכנה מימוש הרצון המשמח ליצור מילים, צלילים, מחשבות, דימוים היוצרים רזוננס חזק עם תפ"מ.

 

03-02-01) "דבר".

 

צ'ארס דארווין נולד בשנת 1809. היה מדען בולט, אשר בעבודתו "מוצא המינים" לראשונה גובשה תורת האבולוציה. תורה זו פורסמה בשנת 1859, ולמרות שזכתה לתמיכתה בקרב המדענים דאז, סבלה מתקפות אכזריות של תיאולוגים. זו לא עבודת מחקר יחידה של דארווין. הוא נקבר בכנסיית וסטמינסטר. חס וחלילה להפוך לפסקה כזו באנציקלופדיה.

כשיצאתי הבוקר מהבית, מיד הרגשתי ריח מיוחד של בוקר – הריח הזה העיד, הזכיר, דרש תשובות.

החכמה המאחדת הינה איוולת, חוסר משמעות וטיפשות. מוסר, דת, סוליפסיזם, אוטומטיות, מטחנה, אדן החלון, טלוויזיה מהבהבת - שורה זו אינסופית, היא מהפנטת, סדר זה הורג. בדוק את הכסף שלך על המקום. הלקוח תמיד צודק. החוק הוא קשוח, אך זה החוק. לא לתת לו סיבה, לא לתחוב את האף שלך איפה שלא צריך,לא להתערב. להיות מוכן. שבע פעמים למדוד. אני אוהב את החיים, אני אוהב עדינות, אני אוהב להימתח בבוקר במיטה, אני אוהב להרגיש את הבדידות כמו סבל גואל, אשר בקונכייתו לפעמים יבריק חוט כסף המוביל אל הלא נודע.

ראו כיצד משתלבים אהילים צהובים, ריהוט עתיק, תמונות עגלגלות במסגרות עגלגלות וזר פרחים באגרטל קטן יפני. הנה החדר הקטן שלי, התמקמו בנחת.

הייתי שובר בידיים שלי את קירות הבטון הללו. תנו לי לבלוע את האגרטל הזה, את החלוק הזה יחד עם הכפכפים, את משכני גן העדן הללו. טירוף בלבוש של ענווה. זעם אדיר. מה כלב חושב, איך צומחים עצים, איפה גר קיפוד – טבע מתורבת סובב אותנו, סימנים מבחילים של חולשה סנטימנטאלית סובבים אותנו. אני רואה הכול אחרת. כלב – אפו רטוב, נושם בכבדות, עוד רגע יקשקש בזנבו, עיניו שובבות. עץ אורן - אפו רטוב, נושם בכבדות, עוד רגע יקשקש בזנבו, עיניו שובבות. אני רואה את כל זה אחרת. אני מסתכל ובכך מהות הרגע. אינני חי ובכך חיי, אינני נושם ובכך נשימתי. איך אחרת? חיוך קליל המרחף בעיניים חודר כמו עשן של מדורה, באופן מטהר וכואב.

אנחנו עכשיו, אנחנו נהיה, אנחנו הרוב, אנחנו המיעוט, שבע על שמונה, למה כל כך מסובך, האם זה נכון? לא, לדעתי, לא. אנחנו עוקבים. אנחנו תמיד עוקבים ועקבותינו מסריחות, הצחנה שלהן משיגה ועוטפת אותנו. הצעקה היא רגעית, אך הריח עוד הרבה זמן מגרה את המוח הרקוב. ההרגשה מתה עוד לפני שנולדה, הם לא זקוקים לה, יש להם צחנה. מספיק להם. שיסריחו. ואני ארגיש. אם מחשבה נולדה בחושניות החוויה, עליה לחיות את חייה בענווה ובטעם טוב ולמות, להתמוסס. אם נגזר עליה לחיות רק רגע אחד - אז שיהיה רגע, אם יום – אז יום, היא תמות ולא תשאיר לי שום עקבות, לא תסתיר את הדרך לאחרים, לא תעמוד כמאוזוליאום, לא תיקשר לעד.

"הניצוץ הזה אינו מסתפק לא באב, לא בבן, לא ברוח הקודש, לא בשילוש הקדוש, כל עוד כל אחת מהדמויות נמצאת בתוך ייחודיות שלה. אמת אני אומר, האור הזה לא יזכה לפוריות המולדת של המהות האלוהית. יתרה מזו, אומר דבר עוד יותר משונה: אני נשבע כי האור הזה אינו מסתפק בחוסר התנועה הפשוט של המהות האלוהית, אשר אינה נותנת דבר ואינה סופגת דבר. עוד יותר: האור צמא לדעת מהו המקור של המהות הזאת, הוא צמא לביסוס פשוט, למדבר אילם, בו קשה להבחין בהבדל כלשהו, שם לא קיים לא אב, לא בן, לא רוח הקודש; עמוק בפנים, במקום שלא שייך לאף אחד – שם האור הזה מגיע לסיפוקו, שם הוא מאוחד יותר, מאשר בתוך עצמו; מפני שהבסיס כאן הוא שלווה פשוטה, ללא ניע. רוח נאורה ומטוהרת שוקעת בחושך אלוהי, בדממה ובאיחוד שלא ניתן לבטאו או להבינו; בשקיעתה היא מאבדת את כל הדומה והשונה, מאבדת את עצמה ואינה יודעת דבר לא על אלוהים, לא על עצמה, לא על הדומה, לא על השונה ולא על הריק; מכיוון שכעת היא שקעה באחדות האלוהית ואבדה את כל ההבחנות."

אומרים לי – אתה חלאה, צריך לרמוס אותך, לחתוך לחתיכות – ולי נשאר רק להקשיב ולהבין שהתהום היא אינסופית. שמי ערב מדהימים, עננים סמיכים, סבך אורנים צעירים, שלג על עלי שלכת. את עכשיו מהווה את אותו היופי עליו רק חולמים, ניתן לראותו לפעמים, אך בלתי אפשרי להתמזג עמו. כמו יער, אשר קרוב, אך אינו שייך לי. כמו הרים, אשר בנשמתי, אך אני רחוק מהם. את כעת עבורי גם ים, גם הרים וגם יער, כל זה את – ילדה קטנה וחמודה.

גם על ענף יבש מלבלבים פרחים.

ברשרוש של פלג, בשאון של רכבות, ברשרוש של עלים לפעמים ניתן לשמוע מנגינה מופלאה של כלי נגינה בלתי ידועים – ללא מוטיב, ללא מאפיינים רגילים. אך קיימת גם מנגינה נוספת, מכלול רגשות רגעיים ללא נטל של דברים אנושיים (וכך הם הופכים לאנושיים מדי) לפעמים מתחבר למנגינה של גורל גרנדיוזית, כמעט בלתי נסבלת עבור האוזן הפנימית של אדם. מי ששמע את צליליה יודע שאין מקהלה גרנדיוזית יותר, בה משתתפים אינספור קולות העולם, יודע גם שכאן הוא מתקרב לסוד הכמוס, לוקח לידיו את ליבו של העולם.

לפעמים נדמה לי כי אינני קיים. כלומר, בכלל לא. נדמה לי כי משב רוח קל עלול לפזר את אבקת קיומי כמו שגנן מטאטא עלים ממדרכה, כך יפוזר הכול מה שהיה נקרא האני. כך אחזור לדבר ממנו נבראתי – לאדמה, לרוח, לשלג, לסקרנות. לנגד עיניי עולה תמונה טורדנית זו: מעבר לזמן בבקתה מרוחקת שוהים בתוך ליבם קשישים שגורלם אינו מושג, והם חשבו על רעיון-פנטזיה לחבר זרמי תודעה בלתי יודעים וליצור יצור חי, לתת לו את כל אשר נותן לאדם אפשרות לומר שהוא קיים. כל אחד מהם נתן לצעצוע זה את כל אשר היה מסוגל - הרגשות, התרשמויות, זכרונות, מחשבות ,אהבה. כל אחד נתן משהו ונוצר אדם. האם יישאר משהו ברגע שהאינטרס שלהם לצעצוע ייעלם? הזרמים יחזרו וברגע זה אני פשוט אעלם. נדמה לי כי הם נותנים לי הזדמנות להחליט בעצמי – האם אהיה מספיק מעניין עבורם? האם אצליח לכבוש אותם על ידי כוח הכנות שלי?

כשאני מאזין ל-Matia Bazar, אוחז בי צמאון מתוק למוות. אולי זו לא מוות כלל? אולי אלה החיים? לבי נעצר בקרבי ואני רואה נצנוץ של שמש אי שם עמוק בתוך עצמי. אהבה בלתי מוסברת ומוות הולכות יחד לקראת פרץ אדיר של אושר.

אני כנראה מגוחך. אני מניח שאני מצטייר כרודף אחר תרופה לבדידות ומועקה, כצורך של נשמות. כיצד עליי להסביר שאני רק רוצה להראות שהדבר נמצא כה קרוב... סוס אחד וקיפוד אחד טיילו בערפל של קרונשטדט, והיה שם רק עלה אחד, שעף עם הרוח הלוך ושוב (כאן יש התייחסות לסרט מצוייר רוסי ידוע "קיפוד בערפל". הערת מתרגם.) בדומה ללואי-דה-ברויל של חלומותיי בילדות – הוא דומה לאינסוף הרע של ברדייב, לסמל הפאלי של הינדואים, הוא רמז על בלתי נרמז, כלומר, בתמונה חסרת שמחה זו של עלה רועד היו רכרוכיות וקשיחות יחד. חלמתי חלום: עכביש שמן ישב ורגליו מתנדנדות. לפני כמה חודשים הכרתי בחורה בעלת כתובת של גבר. אז כתבתי את זה ועכשיו זה שוב עלה. טעם אנדרוגיני. סטראו מיני. צבוע מצחקק. גופרה טעימה. כך אותו עכביש צחק עלינו, על אותה התגלמות מכוערת שבני אדם קוראים לה מצפון. מצפון הוא כמו פטריית עץ, כביכול פטרייה, אך למעשה זו צלולוזה טהורה. על זה אני חושב. חושב ברצינות. "איך קוראים לך" – שאלתי אותה? והעיקר – לאן? אחרי הכל אם קוראים, אז וודאי למקום כלשהו. מה צריך להרגיש אדם, אותו בלהט קוראים למוות? אני זוכר שלג הנשמט מתחת לרגליי, קרח מתנועע ופתרון מוצק: אם הווים שלי לא יחזיקו אותי, איאחז בקרח בשיניי. הנפתי את גרזן הקרח כדגל, והלכתי למקום שאף אחד לא קרא לי לשם, והייתי מאושר. אוקיאנוס עצי רימון פורחים בעמק ציננדאלי. גלישה של סאקורה פורחת על מדרונות פוז'י. האם הזחל ההוא עדיין זוחל או כבר הגיע למחוז חפצו וכך הסתיימה התקופה של שירים רגעיים ואהבה נצחית?

להיות כזרם, כפלג – פשוט לזרום.

כשאני מסתכל על קשיש שבקושי הולך ברחוב עם שקית זבל ביד, עם נעלים ישנות, אני רואה בעיניו את ההבנה ששום דבר כבר לא יושג, שום מטרה לא תחדור לראשו, אין כוח, אין זמן למימושה. אין כלום, רק הרחוב הזה, רק החום הלוהט, העולם משתקף בראשו ולא משאיר דבר – כמו ירח המשתקף בשלולית. במחזה זה יש משהו שגורם לך לעצור. לעצור לגמרי. לעצור כך שכל העולם ייעצר. לחוות הכול עכשיו, כשיש עוד כוחות להתמודד עם זה, כדי להיאחז בזה כבכוח החיים, ולא כבאימת חוסר האונים.

לסכן את החיים – דבר כה זעיר. כולם מסביבך עושים זאת כל הזמן, אחרת כיצד עוד ניתן לכנות את חייהם חסרי התועלת. ואילו לסכן את המוות – זה דבר גדול!

התפרצויות של צחוק, מכות של שוט, צרחות, מחוות, עננים קרועים, ריח דשא מעופש – כך הרגעתי את שכלי.

כשאין מוסיקה, נולדת המנגינה של סַמַאדְהִי, כשאין להט, נולד הלהט של סַמַאדְהִי, כשאין שכל, נולד השכל של סַמַאדְהִי. כאשר השלושה נולדים, הם מתים ונולד סַמַאדְהִי. כשנולד סַמַאדְהִי, אין מה לומר יותר.

כשהיום בבוקר יצאתי מהבית הרחתי ריח כלשהו, זה היה ריח של צל הציפור, של העץ הסמוך, של השבר שבאספלט.

עיוורים רואים רק את העיוורים, חירשים שומעים רק את החירשים. אני למעשה לא מצפה כאן לשום דבר. בכל יום זה מתרחק יותר ויותר. משהו נשמט מידיי, אני מרגיש זאת בכל גופי, בכל נשמתי, בכל מה שקיים בתוכי. הרי אי אשפר לקדוח חורים בעיניים, כדי שנתפקח. מתפקחים מפנים, לכן כך צריך להגיע – מבפנים, מפנים עצמך, כלומר עלינו ללכת כדי להגיע. אז להתראות לכם.

מצב השכל שאינו נמצא במקום מסוים. מצב השכל כאשר מחשבות לא מופיעות, פני אוקיאנוס רגועים, עמקות שמתגלה. אבן שנזרקה שוקעת ונעלמת, רק המים נסגרים עליה ואין גלים. פני אדם הרוכן עלי המים פוגשות רק את השתקפותן, אשר אחיהן מאיר עומק אינסופי.

אני מנסה לחפש חוויות לא רגילות. למשל, לדמיין שעוד מעט יהרגו אותי, אז הקור שעוטף אותי, הדשא שאמור לקבל את גופי, מקבלים גוון של ארומה בלתי ניתנת לתיאור של נצחיות. האם יש בכך רק פנטזיה בלתי מרוסנת של צרכנות? אינני חושב כך. ככל הנראה זו שיטה לגעת במיתרים חדשים של תפיסת העולם, להימנע מהדפוסים המוכרים של התפיסה. הרגשות הופכות להיות רעננות ושקופות יותר, דרכן אני מתחיל לראות את הציר בצבע פלדה של הקיום הנמצא מעל הזמן. או לדמיין שאני יושב מתחת לעץ במצב סַמַאדְהִי, כך נעלמת כל אחריות שקרית ואולי אפילו מגיע סַמַאדְהִי. ישנם מכלולים של תפיסות אשר כביכול מזיזים תפיסה זו או אחרת למישור בלתי ידוע. אומנות ליצור מכלולים כאלה הינה ללא ספק אומנות עליונה, מצד שני ייתכן כי זו המהות של כל תחום באומנות. כמובן, כל אחד מוצא את הנכון עבורו, מפליא כי לפעמים אנשים רבים מוצאים מתרשמים מזה באופן דומה. צורה של אומנות המוצאת את ביטויה בהַאִיקוּ ובטאנקה היפניים. שורה של דימויים, והתפיסה זזה לחוויה אחרת. השאלה היא עד כמה שונים אותם העולמות אליהם התפיסה שלי עוברת? ללא ספק, לפחות דבר אחד משותף יש בהם, אותה התפעלות מהעובדה שאני תופס את העולם שונה במקצת. ההרגל להזיז את התפיסה מכין אותי למציאת הדרך לסַמַאדְהִי, מצב האופייני ביותר עבורי.

רעש שמפריע להתרכז ולשקוע בתוך עצמך נשמע רק כאשר מחשבה מכבידה על השכל. כאשר השכל הופך למה שהוא היה לפני הופעת המחשבות, ההפרעות נעלמות. הפרעה היא משהו שעומד באמצע הזרם ומפריע לו. אם אין זרם – אין הפרעות. כשאין זרם, אין הפרעות, אז אין גם חוסר זרם וחוסר הפרעות. דווקא אז מתרחש הזרם. מי שיודע – יבין. למה כרגע אינני במצב סַמַאדְהִי? זו השאלה היחידה אותה אני רוצה לשאול את עצמי, כאשר קיימות השאלות.

כאשר היום בבוקר יצאתי מהבית הרחתי ריח כלשהו, זה היה הריח של מוות.

מה שנוגע ללבי באופן חד וחזק זו העובדה שכל המתרחש הוא בר חלוף. שום דבר אינו מוצק בעולם שלי. העולם של אנשים, בו הכל מוצק ויציב, קבוע מראש וקשור לאחריות או פחד – המצב עוד גרוע יותר. שם רק הרקבון נמצא. פתיחות הלב ללבבות פתוחים גורמת לפרץ נפלא של אהבה, הוא מדהים בכך שלא מתחשב בשום דבר, אפילו לא בעצמו. פרץ זה נמצא מעל הזמן במובן שבכל רגע הוא קם לתחיה מחדש ומפסיק להתקיים – בעבר, בעתיד ואפילו בהווה. זהו מצב בין הזמנים, היעדר המשכיות. כשמשהו נגמר ומאורעות של אמש נשכחו במצקת, עולם חדש ניצב מולנו, אך בעולם זה שני לבבות כבר לא קיימים, ישנה רק שכבה דקה של זכרונות – כמו פס של ערפל הנמוג בפני השמש העולה של הבוקר. חיים ומוות מתמזגים ברגע של פרידה בלתי נמנעת, חיים ומוות מוצאים כאן שטח נייטראלי וכורתים ברית של שלום על דם של רגשות שנשפך, ידיהם מתחברות מעל ידינו ומבטינו מצטלבים באור העמום של תנועותיו הנצחיות של השחר. זהו שחר של אנושות חדשה, זו סערת השינויים בזמן ובמרחב, אך כל גרגיר חול שמעורב נוהם וחורק באבני רחיים של קאלי. בתוך המעגל הזה נמצאות בקתות רעועות, בהן דרים קשישים מעופשים, זקניהם אלה זרמי הנצח, לבם נמצא במקום אחר. אינני רוצה זאת. אני מעדיף להיכנס אל עין הסערה ולהיקרע לגזרים, לפחות נשמתי תהיה חופשית ברחבי החלל.

אני לעולם לא קורא את אשר אני כותב.

מסביבי משתרע לאלפי קילומטרים שלג לבן, שמים לבנים, פסגות לבנות, רוח מייללת חושפת סלעים ושוב עוטפת אותם בשלג. אני לבדי בנצח המחריד הזה, אי אפשר לצעוד קדימה כלפי אדם שאתה אוהב, שלג עמוק יבלע כל מאמץ. פחד. פחד מטהר. אני מקבל אותו בהכרת תודה, אני יודע שהוא יסלק את כל הזוטות, יישאר רק צורך עז באהבה, שיבלע את כל גופי, את כל נשמתי. כאשר טייפון זה יושא אל האינסוף מעל פסגות חדות של הרים – אז יגיע הטוהר, דרכו אוכל לראות את אשר לא ניתן להשיג לא בשכל ולא בלב. צליל חזק של רוח הסתיו. לא אשכח אותך כל עוד אני חי. נחשולים בעינים. קטעי שירה. קור. פעימות הלב. אגרופים. המבט חודר דרך כל דבר, אפילו הריקנות אינה מהווה מכשול עבורו. אני בן 30. יש שיערות שיבה. אני מביט בהם ומבין שחוויות כנות אינן עוברות ללא עכבות. יבוא היום ומלאי החוסן יירוקנו. יבוא היום ואני אעזוב את הכדור הזה, את האנשים הללו, שאותם אני אוהב יותר מאשר את חיי, את החיות הללו, שאותם אני אוהב יותר מאשר אנשים מסוימים, את ההרים הללו עם הפחד האינסופי שלהם, את הים הזה עם הגלים הגבוהים. אני אלך והם ילכן, היכן ניפגש? היכן נמצא אחד את השני? אהובתי – היכן ניפגש?

עיסוקינו שאותם אנו מוצאים לעצמנו... – אני זוכר את אותם הימים כאשר אני באמת הייתי מתעניין במשהו. הייתי מתעניין בלימוד שפות, במתמטיקה, בפיזיקה, חיפשתי משהו ברישומים פסיכולוגיים ובפילוסופיה של נאופלטוניזם, הייתי חודר אל חייהם של אנשים רחוקים שאותם אינני מכיר, בכיתי בגלל צרותיהן של הדמויות מספרות והייתי מאושר כאשר הן היו משיגות את מבוקשן. אני מכיר המון אנשים שעשו את כל זה לפניי ועדיין עושים זאת. אינני מחשיב את אלה העושים זאת בגלל צורך כלשהו, בגלל המקצוע שלהם. אני מחשיב רק את אלה המוצאים בכך נחת רוח. ואינני מבין. הרי אם נתבונן בעיסוקים אלה בכנות, הם הופכים לאפר. דמויות בין אם הן בדיה או לא – נשארות רק דמויות. מדע הוא רק מדע. הכול מוגבל על ידי נושא הלימוד עצמו. כל פעילות מוגבלת על ידי הנושא שלה. במוקדם או במאוחר הנפש מתרוקנת. כמובן, אפשר להתאמץ עד אינסוף בטיפוח ובתמיכה באינטרסים שלך, אך רק ברגעים נדירים של שלוות נפש יקרת המציאות. אולם כאשר תקופת הירידה עוברת, אתה שוב על גג העולם ושוב נסחף לכל הכיוונים. אולי אני פשוט חולה? לא, אני רואה את כל שלבי הדרך ורואה שהכול היה הוגן ואין דרך אחרת. אם הייתי מתחיל הכול מהתחלה, הייתי צריך לעבור את כל זה שוב. אם זו מחלה, שתיקרא כך. אז אני אוהב להיות חולה בצורה כזאת. אז אין מה להביט אחורה. אז עליי לקום שוב ולהתקדם. לקראת עצמי. לקראת שום דבר. תמיד רציתי לאהוב. זו אמת, אף על פי שהייתי מתבייש בזה כשהייתי ילד ואף על פי שאני מסתיר אותה עכשיו. תמיד הייתי הולך לקראת זה. האם מישהו אחר יוכל לומר את אותו הדבר על עצמו? הייתי רוצה להביט באדם כזה. אני סולד מאמירות של אותם התיאורטיקנים שמנסים לסכם את הכול בתסביך שימור העצמי העלוב. תמיד תהיה איזו נפש טובה שבקלות תסביר את הצורך שלי לאהוב על ידי צורך פשוט באהבה עצמית או בדרישה לתשומת לב, על ידי מסחר פשוט שההון העיקרי בו – תשומת לב ותחושת חשיבות עצמית. לעזאזל איתם, שימשיכו להסביר.

מי יקרא את זה? מי מלבדי? אני למעשה לא קורא את זה, כלומר, אף אחד לא יקרא? אז למה אני כותב? התקווה היא שדף נייר זה בכל זאת ימצא את נמענו, תקווה זעירה שדף נייר על כנפי רוח המאורעות יכול לחצות תהום אינסופית, מרחקים לא מתקבלים על הדעת ולהגיע לאותן הידיים, יעמוד לנגד אותן העיניים ויהיה נגיש לאותו הלב.

פעם בילדותה היא הלכה לשחות ולהרגישה בול עץ חלקלק תחת רגליה. מאז היא פוחדת לא משחייה, אלא מתחתית. נסו להבין את הסיפור הזה, נסו לקרוא אותו שוב, לחוות אותו – ותראו שעולם של הלא נודע חודר לחיינו ונס על נפשו, מי יעז לעמוד בדרכו של הזרם הזה? מי יעז להיסחף עמו? אנחנו מקפלים את כנפינו בענווה, שלא יגע בהן הרוח, ואז איך נוכל לעמוד על רגלינו על הקרקע? במה ניאחז? תראו לי מישהו שכן יוכל להתנגד, אפילו כשהוא יודע שכל מה שלפניו זה בלתי מוסבר, בלתי מתקבל על הדעת, בלתי ידוע. כאשר יש רוח בכנפיים, נשאר רק לעוף. מקרה פשוט שקרה לילדה קטנה, האם היא ידעה אז שזה ילווה אותה כל חייה כמו כלב נאמן? האם כשקורה לנו משהו אנחנו מרגישים שלמקרה זה תהיה השפעה על כל החיים? לפעמים רק מבט חטוף, מילה קטנה, פגישה כמעט מעייפת, עצירה כמעט לא מורגשת – ופתאום אתה מבין – קרה משהו. שום תוספות אחרות. לא חשוב עד כמה עמוק תביט, לא תראה כלום, ולמרות זאת אתה יודע, זה קרה. זהו סוד. סוד אמיתי, מפחיד להתקרב אליו, הנשימה נעתקת. אני מתחלק לשניים, כאשר אני בהרים, אני וההר שהופך להיות אני. אני מתחלק לשניים, כאשר הרצון לחיות נאבק בתוכי במשיכה אל המוות – הם משוחחים כאני ואני. אני מתחלק לשניים, כאשר אני אוהב, אני האוהב ואני הנאהב.

קיימת חולשה שאיננה מטרה, אלא הינה חולשה רק מפני שהכוח זר לה כיסוד שמאפיל את שקיפות התפיסה. חולשה זו לא נותנת דבר, לא מאבדת דבר, היא כוח הגמישות של ענף. חולשה זו היא הצד הגמיש של כוח. מחשבות שונות צצות בראשי כאשר אני רק מסתכל עלייך. הייתי מרקיב אותן כי הן לא מועילות ומעורפלות, אך... הייתי רוצה להגיד אותן בקול רם. זה לא שאני אומר, אני חי במילים כאשר אני אומר אותן למי שאני מחבב.

כל מה שלא ברור תוצאתו דו-משמעית. כל דבר דו-משמעי מוביל לפוליסמיה, פוליסמיה – לסימפוניות, סימפוניות – להרמוניה, להסתננות, להתמסמסות, להיעלמות – שום דבר לא נצחי עד כדי כך כמו משהו שנעלם.

מגיע הזמן כשהחלומות הופכים לעמוקים, לגרנדיוזיים במשמעויותיהם, כאשר אתה מתעורר ויודע שזו הייתה מציאות אמיתית, ואילו אותה פסיאודו-מציאות שקודם לכן נחשבה אמיתית... – מה לעשות, גם בה יש אותו חלקיק של אמת, אך החלק של פסולת הוא הרבה יותר גדול. ניתן להשתמש במניעים שונים. לפחות כדי לזוז מהמקום – כל דבר הוא טוב – גם תקיפות מינית, גם ייסורי בדידות וכדומה. אולם רק אנרגית האהבה נותנת קפיצה אמיתית קדימה. כמו נסיין אמיתי, כמו אדם שללא חרטה זורק את כל הדברים השקריים, שגורם לעצמו ואפילו לאחרים לסבול במרדפו אחרי האמת, אני מעיד – אהבה היא דבר המופלא ביותר מכל מה שראיתי מימיי. כאשר ביום מן הימים מתרחשת הפריצה, אז תשומת הלב הופכת לידיד קרוב של אהבה, כל מהותי רועדת ורוטטת בהשתוקקות לחיים החדשים, וגם החלומות הופכים לחלק מן המציאות ועוד, ועוד... כמובן, אני מתכוון לאותה אהבה השונה מאהבה רגילה, האהבה להחזיק בדברים. כמו המהנדס של הנשמה שלי אני אומר לעצמי – דווקא את המנוע הזה אני לוקח עבור הרכב שלי. כקוסם אני רואה שעומק בלתי רגיל מתקרב אליי, כאדם אני מרגיש שכאן המימוש שלי, האושר שלי.

אני יכול לראות הרבה ורואה הרבה, אך אינני מסתכל לשם, לעתיד, אל "מה יקרה". הרי אינני אלוהים, אני רק ילד שזה עתה נולד בסמאדהי. קשה לי לשמור ניטרליות כלפי מה שאני רואה, שאינני יכול לעמוד בדרכו של האינטלקט שלי, של היצר האנושי המטופש "לעשות הכי טוב", אני מתערב בסודות הכמוסים ביותר, אני מפריע לזרם. לכן בחרתי לדחות את החזון שלי עד שאהיה בטוח לחלוטין כי אינני מתערב, אינני מנסה לעשות משהו עם מה שראיתי – אחרת הכול הולך לאיבוד, הופך לנדוש, אותו "שום דבר אינו מקרי" הולך לאיבוד.

השתעלתי, קמתי מהאדמה, התעטפתי במעיל והלכתי לכיוון קצה היער. דשא כחול, עצים שצומחים עם השורשים למעלה, אדם שנפל עליי עם הגדה הקשה שלו – כול ליווה אותי, הכול חרק, ילל ושכשך. החיים גלשו, העולם התרבה, הלב כאב. צריך לעשות צעד. רק צעד אחד. לא יודע לאיזה כיוון, אך צריך. יש צעד שדורש כיוון. אם הצעד הזה הוא לאן שהוא – אז זה לא לכיוון הנכון. חזרתי על מילים אלה כעל מילות כישוף, כאילו זה פיתיון. אי אפשר לעשות את הצעד הזה לאן שהוא. צריך לעשות צעד וזהו. רק לעשות. צעד פשוט. זה ממש פרדוקס. הנה ריקבון ארור של חוסר הבנתם של המעשים הפשוטים. אני אוהב מילים פשוטות, מעריך רגשות פשוטות, אני רואה את הפשטות הקדמונית באהבה, וכעת עליי לעשות מאמץ וללמוד כיצד עושים צעדים פשוטים.

לראשונה הרעיון הזה נולד מזמן מאוד, כאשר הוא היה רק אגדה וורודה, כאשר אני הייתי פחות מנסה ויותר זה שמנסים עליו. השנים חלפו, האגדה נשארה אגדה, והגיע הרגע כשיכולתי להסתכל על עצמי כעל משתתף פאסיבי של המאורעות שאותם אני מדמיין. לאחר מכן היו חיי היומיום המשעממים, אשר ניסו לדכא את הייחודיות שלי. אולם ברגע מסוים החלום הישן שכבר כמעט מת קם לתחייה בדמות חדשה, הוא סנוור אותי, לא יכולתי לראות שום דבר אחר.

כך, בין ארוחת בוקר לצהרים החלטתי לבנות עולם חדש. לאמוציה יש המשכיות בזמן, ואילו חוויה תמיד רגעית, היא קיימת כאן ועכשיו. חוויה היא נקודה עם אפס המשכיות. זהו קתרזיס. כמו שכוח פגיון הקרב נמצא בלהבו, בנקודה ללא המשכיות, כך גם כוח החוויה מתמקד ברגע אחד, ללא עבר או עתיד.

בפני נצח משוגע כלשהו – כל זה הבל הבלים. כך או כך, במוקדם או במאוחד, היום מחר או מחרתיים – אצטרך לשבת לבדי ולהבין שמעכשיו אספור דקות ולא שעות. אז מהר מאוד הכול ייגמר. לכל דבר יש סוף.

אם לא להיקשר לרגע מסוים של החיים, אז האמוציות מתחלפות בחוויות, הרי אמוציות הן תמיד התוצאה, הן תמיד התוצר של הבנת החוויות, אפילו אם לא שמים לב לכך. חוויה טהורה שונה בתכלית מאמוציה, היא מהות של החיים עצמם, ובין התרגול של חוויה טהורה לסמאדהי – רק צעד אחד. מעבר לחוויה טהורה מורגש כאילו נשמתך נעתקת ואתה נופל לעמוק מיוחד במינו עם מלאות חיים בלתי רגילה. התכונה העיקרית של חוויה זו היא מלאות. אתה טובע בתחושת המלאות ומרגיש שזהו המימוש העצמי הגדול ביותר. העולם נגלה את עומקו האדיר.

יש סיכוי שנמצא באהבה נכזבת. ניתן לממשו כאשר אתה צועד לקראת החוויות שלך ללא פחד. בתחתית הייאוש של האהבה הנכזבת נמצא מטמון עצום הנגיש רק לחזקים ולנלהבים, שמסוגלים לרדת כל כך עמוק בשבילו. זהו עיסוק של החזקים, אך מצד שני כך צומח הכוח.

כאשר אני שומע צעקה של בחורה ברחוב, בקושי, מרחוק, לא ברור אם זו צעקה של שעשוע או של קריאה – ולי תמיד נדמה כי קוראים לי, אין לה יותר כוח להתאפק היא יצאה לרחוב ופשוט צועקת בתקווה שאשמע. אני מנמיך את המוזיקה ואת המחשבות, מקשיב ומחכה, אני רוצה להתלבש מהר, לצאת החוצה ולצעוק בחזרה – אני כאן!!!

הרים לקחו ממני את האוויר, אהבה לקחה ממני את האדמה, אנשים לקחו ממני את האמונה, כאב לקח ממני את התקווה. כאשר משחררים את האגרוף בחוסר כוח וכל אשר מחזיקים נשמט מהידיים, אני מסתכל על הידיים הריקות ורואה שאיבדתי הכול, אז הידיים שוב חשות את אשר אבד והכול חוזר לחיים. קיים משהו שאי אפשר לאבדו, אך כל פעם שאני מאבד אותו אני שוכח זאת, ובכל פעם אני נזכר בזה כשאני מגלה שאני עדיין כאן.

שמתי לב כי כאשר אקוטגאווה רצה לבטא את אחדות המאורעות הבלתי ניתנת לביטוי, הוא השתמש במילה "אולם". כשאני מסתכל על מה שאני כתבתי אני רואה שאני משתמש בו' החיבור וגם משמיט פסיקים, המשכיות יקרה לי יותר מאשר כללי דקדוק. ככל שאני הולך רחוק יותר, כך הפסיקים מפריעים לי יותר, כאשר אינם הביטוי של פאוזה טבעית.

בפעם הראשונה יכולתי להפנות את גבי וללכת. ושום דבר מזה לא היה קורה. היה רק יגון עמום בגלל משהו שלא קרה, כמו לבגוד בעצמך, אך זה כנראה לא היה כה כואב. אך הבחירה הזאת לא בשבילי. ואילו זאת – אכן כן.

כשאני יושב ביער ליד מדורה, כאשר הגעתי לשם עם אוהל לכמה ימים או שעות כדי לשבת בחיק הטבע תחת עצים רוחשים ברוח ולקרוא ספר או לחשוב על החיים, כאשר מחשבותיי ממוקדות ולא חוזרות העירה לכל הבעיות – ברגעים כאלה אני ממוקד מטרה, אני מרגיש את ריחו של הרוח, אני מרגיש את האורנים הזקופים ואת הדשא המשתרע, כך הרעננות החיצונית חודרת פנימה. כאשר אני חוזר אני מביא את זה עמי. אני לא רוצה לשמור שום דבר לעצמי, לכן כאשר אחרים אינם מצליחים לברוח משגרת היומיום, אני מרגיש כמטייל ליד מדורה – חופשי, ממוקד, רענן ומרוחק.

מספר אנשים שלמרות הכול נשארים קרובים אליי, הם היוצרים של מה שחי בתוכי: אקוטגאווה, קובו אבה, קאוובטה, פאולס, קסטנדה, ניקול, ליוסה, פריש, קרישנמורטי, סוזו, טאולר, אושו, ניטשה, רמאקרישנה, מילרפה, גזדנוב. זו שורה מהפנטת של שמות וכשאני מבטא אותם אני נרגש וכפור לוהט מכסה את ליבי – אני חש את עצמי בפנים, אני רואה שורה אינסופית, אני שומע את השתיקה הרועמת המקשרת את הלבבות, אני שומע את הרעם הזה כשקט קריסטלי וצבעו הוא אדום-דם.

לפעמים כשאני מתעורר נשארת הרגשה מוזרה מהשינה. אם לא לגעת בראש, לא לזוז ולזמן מה להיות בחצי-נימנום הזה, אז ההרגשה הזאת מתבהרת. נדמה לי כי היא לא קשורה לעלילת החלום ולשום דבר אחר, היא מוזרה ומגיעה מהעומק, היא קצת מדאיגה, היא לא דומה לשום דבר שבו נתקלת בחיים האמיתיים או במציאות חלום. כנראה זה מגיע ממעמקים. תחושה אימתנית – מפחידה ומושכת בו-זמנית. מפחידה כי היא מאיימת על כל אשר מחוצה לה; ככל שהרגשת האינדיווידואליות חזקה יותר, כך היא נראה יותר כמו צל שטוח. מושכת כי לשם מובילה דרכי, כי זו חדירה אל חוויה ישירה של ריקנות הממלאת את הכול.

נווד בודד בעולמות הפירוד.

אומרים שאישה חיי את חייה באמצעות רגשות. למעשה הרגש הוא זה שחי באמצעות אישה. אומרים שגבר צריך להיות חזק. למעשה הכוח הוא זה שדורש את הגבר על שולחנו, ממנו הוא ניזון. הכוח לוקח מזלג-כבוד וסכין-הערכה, שם אותם על צלחת-העדפה ולועס לתאבונו. כוח ורגשות רוצים לחיות ולכן הם זקוקים למזון. אך לי אין נטיות להקרבה-עצמית שכזו, אני יוצא מהצלחת, משאיר שם את בגדיי ועוזב. הרוח תרפה את פצעיי, תמחק את שמי הכתוב על החול ואז הכוח לא ימצא אותי. אני משחק מחבואים. אני שוב ילד. אני משתטה, בוהה בשמש ומשחק במים של פלג. המים הזורמים אומרים לי משהו, אך אינני זקוק לו.

זעם הוא החבר הנאמן שלי. אינני מבין אנשים אדיבים עד ייאוש, הם בונים את יחסיהם עם הזולת כמו שתן מתייחס לאוכל שלו – אומנם הבשר הזה מקולקל, אך זה עדיין בשר. אינני מבין אדיבות למען אדיבות, קשר למען קשר. אני יכול להיות גס, אני יכול להיות עדין, אני יכול להיות זועם, כאשר הזעם מכוון לשבירת הקיר ביני לבין טיפשותי. לאן נעלמו אנשים זועמים? איפה הביצים שלך, גבר? איפה הציפורניים שלך, אישה? זעם אינו תוקפנות, הוא לא שנאה ולא רוגז, זעם אינו תואם לכל הזבל הזה. שנאה, תוקפנות ורוגז אלה אמוציות הרסניות, הן מחלישות, הופכות אותך לחסר אונים, כי הן למעשה הצד השני של הרצון להחזיק בדברים, הן מבטאות את הדרישות הצרכניות שלנו כלפי העולם. אם העולם אינו כפי שאני רוצה, אז אני מתרגז והופך להיות תוקפני. זעם זה דבר אחר. זעם הוא השקעת מאמץ-על בניסיון לפרוץ החוצה, זו שאיפה אל האור, אל בהירות. זעם הוא רגש קורן. זו התפרצויות מיואשת אחרונה במתיחות של אהבה ורכות. מי שלא מסוגל להיות עדין בצורה כנה, לא מסוגל להיות זועם; מי שלא לסוגל לתת את חייו למען חיים אחרים, לא מסוגל להיות זועם באמת. לא מסוגל להיות זועם מי שלא יכול להקריב את עצמו למען אדם זר, שבמבטו אתה רואה את השתקפות גורלך. זעם זה רגש מיוחד, מי שיכול לחוותו צריך להיות מכוון מטרה, הוא משקיע את כל נשמתו ביכולת לאהוב ובצורך לאהוב – כל השאר קטן מידי כדי להביא לזעם, ומי שהוא קטנוני לא יכול להיות זועם. לא יכול להיות זועם מי שלא מסוגל להיות ממוקד. זעם אינו רציונאלי ולכן הוא מסוגל לדחוף אותי מעבר לגבולות המוות שלי. בודהה זועם. זעם טורף את כל מה שריקני ואשלייתי.אדם זועם לא מתחשב באדיבות ובהתנהגות הולמת, הוא מכרסם בשיניו קירות – אל איזו אדיבות אפשר לדבר כאן! זעם לא יכול להיות מכוון כלפי משהו ריקני ומומצא, הוא יפנה את עורפו ויעזור. זעם הוא בררני, הוא נולד מהתנגשות עם מוות. לכן זעם לא יכול להיות מכוון כלפי אדם אחר, אלא רק כלפי טיפשות שהורגת את הנשמה ומייבשת את הלב, ולא לא חשוב אם הטיפשות הזו נמצאת בי או בך.

בתוך המעגל הזה יש בית ישן ורעוע שבו גרים קשישים, זקניהם הם זרמי הנצח, ליבם מנוכר. הזקנה מתייחסת אליהם טוב, היא אינה יכולה להתקרב לשלמות של הפשטות שלהם, היא לא מסוגלת להזקין את אשר אינו מנסה להחזיק בנעורים; האנרגיה לא יכולה לעזוב אותם כי הם בעצמם שלחו אותה מכאן; הכוחות אינם יכולים לבגוד בהם כי הם מזמן בגדו בהם ומסרו את עצמם לידיו של רפיון חסר גבולות. הגבול של כוח נמצא בחולשה ההתחלתית – מהו הדבר שיוכל לנצח את כוחה דמוי הרעם של החולשה המוחלטת? כאשר האדם נתן את הכול, הוא הופך לבלתי פגיע, כמו שיער הוא בלתי פגיע וגם פרחי בר.

בפני העובדה הזאת נהרסים הרים ומתפוררים סלעים בני אלפי שנים.

רחבי אדמת בודהי בגוון כחול-שמים – מה עוד אדם צריך?

מוזר, אני אוכל ושותה אך החיים למרות זאת עוזבים אותי. מה יישאר אחריי? כמובן, כמובן, כן... כך אני מחייך ומהנהן לזיכרון המביא לי באדיבות:

מה יישאר אחריי?

פרחים – באביב,

קוקייה – בקיץ,

שלג קר וטהור – בחורף.

אלחוש טבעי זהו מדבר קר ושקט הנמצא בתוך כל אחד. כאשר הסבל הופך לבלתי נסבל, הנשמה מוצאת את הדרך וגולשת לכיוון השקט הקר הזה.

כאשר אתה שוקע לתוכו אתה חש כמעט תענוג – אין כאב, אין כלום. כמעט תענוג. כמעט אושר, אך ריקני וקריסטלי. ריקנות רועשת. רק "כמעט" הזה נשאר כענן קט בשמים בהירים. האם אני יכול להסכים עם "כמעט" הזה?

לכל אחד יש נקודת תורפה. דווקא הנקודה הזאת עושה אותו חזק.

מסביב רק רוחות ושדים... איך לא להפוך לשונא אדם? כולם רועדים מפחד שאם תעשה צעד לכיוון הלא נכון, מחכה להם שם אלמוניות, לכן כל אחד יושב בשלולית שלו. אני יצאתי מהשלולית שלי ומה? האם כעת הדילמה היא לעזוב את האנשים או לחזור בחזרה לשלולית?

האדם יכול לחשוב שהוא בונה גשר בין חייו הקודמים לחיים החדשים, אולם התהום הזאת אינה ניתנת לגישור בידיי גשרים. כל גשר תמיד מוביל אחורה, הוא לעולם אינו בנוי על הסוף – התהום בין הנודע ללא נודע גדולה מידיי  - אלה הן שיטות שונות לחיות. בניית הגשרים הזאת היא דרך טובה מאוד להרגיע ולהרדים את עצמך. ניתן לעבור מעל התהום רק על ידי קפיצה מתוך ייאוש וללא תקווה. מי יגיד שהוא מוכן? מי באמת יקפוץ? כל הקופץ משיג, אך אתה לא יודע זאת עד שלא תקפוץ. אינני מסוגל לחזור לכלא מרצוני החופשי... לכן אני מרגיש שאני הולך לאט אך בוודאות, רחוק יותר ויותר. מה שמרגש אותי, האופקים שלפניי – אין לי אפילו למי להראות אותם, הרי כדי לראותם צריך לפחות להרים את העיניים, לעזוב את הקרקע. בכל רגע אני מתרחק ורק אהבה יכולה לבנות את קשר שלא ניתן להבינו דרך תהומות אינסופיות, אני מאמין רק באהבה ממבט ראשון וללא חרטות.

כשהבטתי בעיניה וראיתי שם אהבה אינסופית – מה זה היה באמת? כעת עליי לשאול את עצמי על כך – כן, כעת עליי לענות על השאלה הזאת. כשהבטתי בעיניה וראיתי שם אהבה אינסופית – מה זה היה באמת? אולי עיניה היו רק מראה, שבה ראיתי רק את ההשתקפות של השיגעון שלי? עיניים מכוסות מראה – יש בזה משהו – חש שעמום – תראה שעמום, חש תשוקה – תראה תשוקה. ומה עם הלב שלי, האם הוא לא מתפרץ החוצה, האם הוא לא קורע את הכיסויים של מראה? כנראה שלא, כנראה פחד ומוות כבר רקדו בחגיגה שלהם.

לא נקרע איפה שדק. רק אם הדק הזה הוא הרגש הדק של אהבה נמרצת.

אינני אוהב להבין את הרגש. הרי ההבנה מצרה, חותכת ומפרשת. כך או אחרת, הבנה משליכה את כל העולם למען עצמה. ואילו הרגש כולל את כל עולם בתוכו, מתרחק מפרטיות. כל הדברים מופיעים ממעמקים לא ידועים ודרך כל אחד מהם ניתן להביט במעמקים הללו. אני מעדיף להביט במעמקים דרך אהבה, לא, האהבה עצמה היא מעמקים. כאשר הרגש מגיע לשיאו, אתה משתתק. אך מתברר שיש דברים עוד יותר ויותר גבוהים...

"ישאלו – תענה.

לא ישאל – לא תענה.

מה נשמתך מסתירה,

בודהידהרמה האציל?"

 

03-02-02) פגישה.

 

אני מביט על תמונתך. דקה... שתיים... מביט מקרוב, לא מתמקד על שום דבר, תשומת ליבי מתחילה להתמוסס, התמונה מקבלת חיים, הדמות מתחילה לרטוט, לצוף לנגד עיני,... אני עומד לידי הספה ואת שוכבת עליה. אינני יודע לאן לזוז. בא לי לשבת לידך, ליד רגליך. אני מתיישב ליד, את מכופפת קצת את רגליך כדי לפנות לי מקום. לפתע היד שלי מושטת לעבר רגליך ומחזיקה בהן – אינני רוצה שתזיזי אותן ממני. כרגע זה אני מרוכז ברגליך ועוקב אחרי תנועות ידייך... למעלה, אל הברך של רגל שמאל הנשען על רגל ימין... גוון סגול מול עיניי – זהו הצבע המגיע מהנחת הרגל שלך המתנדנדת בגלל תנועותיי... לפתע אני מתחיל להרגיש את משקלה של הרגל שלך, אני מרגיש כיצד היא לוחצת על הרגל השנייה, אני לוקח בעדינות של את כף הרגל ביד שמאל שלי, וביד ימין קצת יותר למעלה בקרסול, אני עושה מאמץ כאילו רוצה להרים אותה קצת כדי שכול המשקל הזה יהפוך לממשי, ופתאום החום מכה בי – אני מרגיש איך הלהט ממלא אותי, אני מרגיש את החום שם, בין ירכיך, במקום שהן נוגעות אחת בשנייה. אני מרגיש בבירור שטיפות של זיעה מופיעות בין ירכיך – חם מדי כדי להחזיקן צמודות... כיצד אני מרגיש את כל זה? אינני יודע. כנראה בלב. אני עושה מאמץ קטן, מרים את הרגל שלך ושם אותה על הברכיים שלי. ביד שמאל שלי אני ממשיך להחזיק את כף הרגל שלך וכף היד שלי מתמלאת בטעם הרגל שלך. אינני מזיז את ידי, היא מרחפת בקלילות בעצמה על הרגל שלך ונשארת במקומה בו-זמנית... אצבעותיי נוגעות בקצות אצבעותיך, נצמדות אליהן, יש רטט ביניהן ואחריו מגיע הלהט שהשתחרר מירכייך... בידי אני חש בבירור את טעם כף הרגל שלך, כאילו ליקקתי אותה עם הלשון... חם לי... ידי השנייה אופפת את אצבעות רגליך ואני מבין שטוב לי כך... את קצת מסתובבת על הספה, נשכבת על הגב, הרגל השנייה שלך לא מוצאת את מקומה ואני עוזר גם לה להסתדר על ברכיי. הראש שלך נוטה אחורה, אולם כעת זה לא למטרת פוטוגניות, כעת זהו פרץ של אנרגיה המתפרץ מנקודת המגע בין ידי וכף רגלך, הוא חודר אל תוך גופך ומאלץ אותך להתיישר במתיקות... הברכיים שלך פונות לכיוונים שונים, בלהט חסר תקנה... היד שלי מתקרבת אליהן, אני מרגיש את הברך שלך... אך אני חוזר אחורה... הקצת מתגבר... קצב של מה? איזה קצב? אינני יודע, זהו הקצב של שתיקה, הקצב של פעימת החום בלב שלי. אני לוקח את כף רגלך בשתי ידיי, הן מושכות אותה אל הפנים שלי, אני מצמיד אותה אל הלח שלי... אני מרגיש בבירור את הטעם שלה, כאילו ליקקתי אותה עם הלשון... כאילו... אני מרותה מה"כאילו" הזה... אני רוצה לחוש את טעמה באמת... הלשון נוגעת בך... ניצוץ חודר בי, אני מצטמרר כמו ממכת חשמל, אותו דבר קורה גם לך, הברך שלך מתכופפת בעיוות שרירי ועליי להחזיק את רגליך בכוח... אני מעביר את לשוני בכל כף הרגל שלך, לאט-לאט ואני נהנה מפעולה כה תמימה וכה מינית, אני חש את בשרך מתחת לאריג הגרביון, אני חש את טעמך... הוא יורד למטה, אופף ברכות את החזה שלי, את הבטן שלי, למטה... הכול רוטט בלהט הטעם הזה... אני מעביר את הלשון במקום בין האצבעות, אי אפשר לשאת זאת יותר... נושך קצת את אצבעותיך... את רועדת בכל גופך, צעקה קטנה... ואני רואה שבחלל בין הרגליים שלך, שם בעומק מתחיל להתלקח כדור אש... ולקראתו כבר מזדקף עמוד האש שבתוכי... זאת רק קדם ההרגשה, רק משב רוח ראשון לפני הסערה... לפי השליחים הזעופים שלו ניתן לראות את העוצמה שתתגלה בחלל הנשמות והגופים שלנו...

כשאני הולך לישון, אני מחבק אותך ובאותו רגע מתחיל להרגיש אותך. אינני מפריע לך להירדם, אני רק מלטף את השדיים שלך. זו ההתחלה J. אחר כך אני לא יכול להתאפק ומנשק אותם ומלקק את המקום ביניהם. אך אי אפשר לשאת את זה לאורך זמן, ואני נשכב עלייך, ידייך מוצאות את ידיי, והשפתיים, השפתיים שלנו... לא מסוגלות לחיות לחוד, פשוט אסור להן. אני מנשק את לחייך, את אפך, את מצחך, אך זה לא מספיק לי, ואני כמו כלב מסור מלקק את פנייך ולא מסוגל לעצור וכתוצאה מכך משהו נולד בך..., שרגלייך נפתחות בעצמן, נאחזות בי ומושכות אותי, נכון יותר – מאלצות אותי, עכשיו היכנס... אני נהנה כי אני מרגיש שרגלייך החזקות מכניסות אותי פנימה... אני נכנע, עוזב את שפתייך, מתיישב, רגלייך אוחזות בי ואינן רוצות לסבול דיחוי, אני מניח את ידייך על ירכייך מחזיק בהן. את מתקרבת אליי – אין קרוב יותר מזה – קרוב יותר משמע פנימה... אני יודע מה אני רוצה, אני מוצא עיסוק לידיי כדי להמתין לידיים שלך... אני מרים את רגלייך בעודי נאחז בקרסוליך, מצמיד את כפות רגליך אל פניי ומחכה... אין לי כבר כוח לחכות, אך אני מחכה... ידייך מוצאות את הזין שלי, אצבעותיך אוחזות בו ומתמלאות ברטט היוצא ממנו. מותש מציפייה אני מתחיל לזוז באיטיות והוא מחליק בידייך. אני מצמידה אותו בחוזק אל הבטן שלך והתזוזה שלו כבר לא תמימה כל כך. אני זז אחורה ומאפשר לך להטות אותו קצת כלפי מטה ועכשיו הוא נתקע בלח וברטוב. אני משחרר את רגלייך, הן מונחות במתיחות ובחוזקה, מחזיקות אותי כמו צבת, אני לוקח את ידייך, כי בלתי אפשרי להרפות מהן ואני מרגיש את האגרופים שלך זזים בהתאם לתנועות של הזין שלי, הלהט דרך האצבעות שלך מגיע אל שלי. אני חש שאני לי הפתח. אולם אני מתגבר על הדחף שוב ובינתיים נרתע ושם את היד שלי מעל... האצבעות שלי מפשקות את השפתיים ומיד נרטבות – אני רוצה לדעת את הטעם הזה – אני זז אחורה ונשכב בין רגלייך, אך ידייך מחפשות אותי, אז אני מסתובב ונשכב עלייך. עכשיו השפתיים שלנו יוכלו למצוא את כל אשר הן ירצו... אני שם את הידיים שלי מתחת לאחוריים שלך, הם מתרוממים ואני נוגע עם שפתיי בשפתייך, אני סופג את הלחות שלך, מעביר את לשוני ובקושי נוגע בפתח, אשר ברגע של להט מתכווץ ונפתח לסירוגין – קצה הלשון שלי חודר פנימה... וברגע זה אני מזדקף במתיחות מפני שידייך האוחזות בזין שלי התחלפו בלשונך הרך – אין בי כוח לשאת זאת – אני מצמיד את אשר כבר אי אפשר לקרוא זין – מצמיד את הלהבה שלי אל שפתייך הנפתחות באיטיות ונכנס פנימה, הלשון שלי חודר אלייך והגניחות שלנו מתמזגות... אין אנו מסוגלים לעשות דבר – אני בתוכך – לא, אנחנו אחד בתוך השנייה שוכבים ומרגישים שהנשמות שלנו מתמזגות באופן שקודם נראה בלתי אפשרי. אני מזיז את לשוני בתנועות סיבוביות בתוך ומרגיש את שינייך ננעצות בי ואת לשונך הרך. אני זז, הידיים שלך מונחות על האחוריים שלי, מתרוממות ויורדות יחד, את מחזיקה אותם כה חזק...

אם לא היינו מתחילים את זה, היינו כבר יכולים עשרות פעמים להגיע לאורגזמה, אך זה לא בשבילנו – אני נשכב ליד, מנשק את פטמותיך ונושך אותן ברכות, אנחנו מתחבקים ורועדים מתשוקה. עלינו להירדם כדי להתעורר מחר ולהתחיל הכול מחדש, אך כבר בגלגול חדש של אהבה ואנרגיה. האם אפשר להירדם כאשר אנחנו כה מגורים? האם אפשר להירדם כאשר גופינו קלועים יחד, כאשר את מוכנה לקרוע בשיניים את הסמיכה המכסה אותנו רק כדי להתבונן בגופי וכאשר אני רוצה לא לקחת אותך, אלא לאנוס. אני רוצה לעוט עלייך, לקשור את ידייך, לפשק את רגלייך ובאופן בוטה להכניס לתוכך את כל התשוקה שלי כדי שתצעקי מתענוג פראי, לתפוס את שדייך ולהמשיך לאחוז בהם ולהמשיך לדפוק עד שהצעקה שלך תהפוך לאנקה, לאנחה, ליללה, עד שדמעות לא יזלגו מעינייך, אז אני אחבק אותך ונסתכל אחד על השנייה עד שלא נרגיש את ההתפרצות. אם לא היינו מסוגלים לעשות יותר, היינו עושים את זה... אומנם אפשר להירדם, אנחנו נלמד לישון כאשר הגוף סוער והנשמה מוארת, כדי להתעורר מחר ולהמשיך בדרכנו... מחר – זה נשמע תמים במקצת, הרי אנחנו מתעוררים בעוד שעה ונזרקים אחד על השנייה כדי לסגת שוב ולהירדם שוב ולהתעורר שוב...

האם זה חלום שלך או זה לא חלום? זין שיוצא מהנרתיק כולו מכוסה בדם המחזור – זהו פגיון היוצא מהלב. פטמות בצבע של דם ודם בצבע של פטמות. רגליים מפושקות וקצת כפופות בברכיים, כפות רגליים הנוטות בחוסר כוח לכיוונים שונים... עיניים פוזלות בגלל התשוקה, נחיריים רגישים למגע הלשון, פה פתוח במקצת שבעומקו ניתן לנחש את הוורדרדות הלחה של הלשון השומר עדיין את טעם האשכים, ההבנה שכך הוא רוצה לגמור – בתוך הפה – כל זה יצר מתיחות מיוחד ולהט מתוק של תשוקה. השפתיים שלו המחליקות על הרגל שלך, הוא נושך את אצבעות רגלייך, נוגע בהן עם הלשון בעדינות ובחוזקה. את אופפת בשפתייך את הזין התוסס מתשוקה, אין לו מספיק מקום בפה שלך ועלייך לאחוז בידך בסיס שלו, כיפה מתוחה מחליקה על לשונך, על גרונך ושוב זזה אחורה אל שפתיים ושוב שואפת פנימה. אחוריים מתוחים שלו מתרוממים ויורדים לפני פנייך, את שמה את ידייך מעליהם, תופסת בציפורנייך ומובילה כלפי מטה..., אנחה קלה ממושכת כאשר אצבע שלך מחליקה וחודרת פנימה... כאשר את בהתלהבות מסעירה בגלל הלשון שלו המענג את הדגדגן שלך ואת השפתיים, בגלל האצבעות שלו שנכנסו פנימה. את קצת נושכת את הזין שלו והוא כמו סוס מדורבן כבר לא יכול להתאפק ומתייגע אצלך בפה ולפתע זרם של זרע חם... הראש שלו נאחז על ידי ירכייך במכת שרירים אחידה ושרירי הבטן המתכווצים כאילו סוחטים ממך את השאריות של התשוקה שלך ושל הכוחות שלך, הידיים שלו מחזיקות את הברכיים שלך והשדיים שלך לוהטות מתשוקה והפטמות מתקשות והופכות להיות רגישות מאוד אפילו למגע הקל ביותר של הבטן שלו...

היה לי כל כך טוב היום איתך... המגע שלנו – הוא כה טבעי וכה נפלא – כמו משחק של ארנבים בדשא ביום שמשי. כמו פריחת הדובדבן... זה כל כך נפלא – לקבל תענוג ארוטי חזק יחד עם תענוג אסטטי. המחשבה שלי שמחה, היא נוגעת בנו בקלילות ובעודה משתעשעת מסתובבת דין הדימויים שלה, בין האסוציאציות שלה, רואה פרדוקסים מופלאים, קשרים קריסטליים בלתי צפויים. הלב שלי מקרין את עצמו ועל ידי כך את כול מהותי, זהו אורגן, זהו נבל של איולוס, עליו מנגן הרוח של אהבתך... הצלילים שלנו מתמזגים ואין שום דבר מיותר. את כבר ישנה ואני בשקט מרים את הסמיכה ומסתכל עלייך... את נושמת רגוע, השדיים שלך... כה מושכים אותי... בת מזל, את ישנה! בשקט, כדי לא להעיר אותך, אני נוגע עם שפתיי בפטמה שלך... אני מחזיק אותו בשפתיי ופשוט מחזיק... מוריד ממך את הסמיכה – כאן חם, לא תתקררי... את כל כך יפה... אני מנשק את ידייך מכף היד ועד המרפק, מהמרפק ועד הכתף... מה אעשה עם הזין שלי... הוא מאוד זקוף כבר... הוא נוגע בירך שלך ואני נעצר... בשקט – שם את הרגל שלי עליך ומצמיד את הזין אלייך בחוזקה... את ישנה... אני בקושי נוגע עם שפתיי בשפתייך ומתיישב על לידך על הברכיים. את יפה... אפילו בשינה הגוף שלך נושם תשוקה... היד שלך למטה על הבטן... אני מוריד אותה ונוגע במקום הזה בין רגלייך הצמודות. איזה ריח... איזה אושר שהתעייפת ולא הלכת להתרחץ! אני נושם אותי במלוא היכולת, הוא חודר בי, ממלא את ריאותיי, נכנס למחזור הדם שלי, לבשר שלי... כמו גנב, כמו גנב לילי אני מנשק את הברך שלך בחשאי, יורד מלטה – אל כפות רגליך, אני כה אוהב לאהוב אותן... הנה הלחי שלי כבר מרגיש את רכות העור שלך והשפתיים שלי כבר נוגעות בו... אני מרים את הרגל שלך ומזיז אותה מהשנייה... ופתאום אני חושב על פנטזיה נהדרת – אני מתיישב ליד הראש לך והזין שלי נוגע בפנים שלך... אי אפשר לשאת זאת... אני מעביר אותו בעיניים שלך, באף שלך אל השפתיים, אני מתיישב מעליך, הכיפה נוגעת בעדינות בשפתיים שלך... מאיפה אני מוצא כוחות להתאפק אינני יודע... אני לוקח את הזין ומעביר אותו מעל שפתייך... עוד... עוד... אני רוצה פנימה... רק לא להעיר אותך... האצבעות שלי חודרות אל תוך הפה שלך באיטיות... באיטיות... והנה אפשר, אך אני לא מצליח להחליט, הזין שלי נעצר בקצה והנה אני נכנס... נכנס... נעצר... אני מביט בפנייך... בזין שלי, נפוח, תוסס, אך אני רואה רק חצי ממנו... פתאום אני מרגיש את מגע הלשון שלך ושפתייך הנסגרות... אך לא, את לא התעוררת... את כמו תינוקת מוצצת את המוצץ שלך... זה... איך אתאפק... אני נושך את השפה שלי וטועם דם... רק זה מחזיר אותי... אני מתחיל לזוז אחורה באיטיות ובשקט – אינני יכול להפסיק להסתכל על הפנים שלך, על השפתיים שלך שאליהם חודר הזין שלי וזז אחורה... כנראה את חולמת חלום יפה... J אולי את חולמת את אשר מתרחש. אני מביט בעינייך, חודר דרך עפעפיים הסגורים ורואה... רואה... כן, רואה... את חולמת שאני ישן ואת מענגת את הזין שלי עם השפתיים שלך... את נוגעת באשכים, מלקקת אותם בלהיטות, הלשון שלך בכל מקום, הוא נהנה בטעמה של התשוקה שחווינו בערב... את משפשפת את האף שלך בזין שלי, שפתייך נוגעות בכיפה הלחה, באיטיות עם התנגדות מתוקה את מורידה את הראש, מקבלת אותו לתוכך ונושכת אותו קצת. כדי להרגיש את הזקפה גם את חושבת על משהו מעניין – את יורדת יותר למטה, נשכבת בין רגליי, מנשקת את ברכיי, כל כך קשה להפסיק... יופי מפוסל של ברך גברית חזקה... את נושכת את הרגל מעל הברך ושרירים מתוחים קצת מתכופפים תחת לחץ שינייך... את שוב עולה למעלה ומפשקת את רגליי בחוסר סבלנות מגיעה אל האשכים לוקחת אותם, מרימה, יורדת מטה, נגיעה של לשון... שנינו קופצים – הלשון שלך מענג אותי... הוא רוצה פנימה... מי חולם את זה?... אני כבר מזמן לא יודע... אולי לי, אולי לך... אני נשכב עלייך בעדינות, מרגיש את כל גופך מתחתיי, הזין שלי מרגיש את הכוס שלך, אני יורד עוד למטה... בחלום זה מותר... בחלום... כל זה חלום... כנראה... אני מביט בפנים שלך ומרגיש ששם למטה נפתח... ונותן להיכנס... כל כך ישנונית... בחוסר רצון נתת לי... היה השפתיים נפתחו ושם... כל כך הרבה לחות... להחליק פנימה עניין של שנייה אחת, אך אני מושך את זה נראה לי שעה שלמה... אני מתרומם, שם את רגליי לצידי רגליים שלך ולוחץ אותן... עכשיו רגלייך צמודות, וההתמקדות נכנסת פנימה... אני נשכב עליך, מחבק את צווארך, עוצם את העיניים ונרגע... אני רק שוכב עלייך... כמעט בתמימות... רק תזוזה איטית... תזוזה איטית עד אינסוף... לאן?... אני מחליק למרחב אחר כלשהו... זה אפילו לא חלום... אנחנו יחד, יחד – שמש, דשא, מים צלולים... אנחנו יושבים על הגדה של נחל... רגלייך שמוטות למטה, אני מחבק אותך מאחורה ומנשק את שערך... אנחנו מחזיקים ידיים בעודנו שקטים... הנצח מביט בנו ומקנא בארעיות שלנו... אנשים חזקים כחולי עיניים עוברים לידינו ומחייכים ואנחנו עונים להם בצחוק... הצחוק הזה נשמע מעלינו כמו רעם כסוף וגשם זהוב יורד מהשמים, זרמים זהובים חסרי משקל... לפתע העולם מתכופף ומגלה את אינסוף המימדים שלו והמבט חודר לכל מקום – והופך לאת אשר הוא רואה... תהפוכות אינסופיות מתרחשות ברגע אחד של הבלתי נודע.

 

03-02-03) אוכמנית אדומה היא טעימה מאוד

 

1.     הם מצאו אחד את השנייה, בתוך אבק הדרכים, בין מערבולות של צרות אישיות, השראות והבל הבלים - הם מצאו אחד את השנייה. וזה היה טוב. הם שכרו דירה, העבודה לא הציקה להם יותר מדיי – היה להם זמן, הייתה אהבה, הייתה הרגשה ברורה ופשוטה שהעולם מסתובב לכיוון הנכון. הם שכרו דירת שני חדרים. בחדר הראשן, הקטן, הם זרקו את כל החפצים, והתמקמו בחדר הגדול. הם רצו לעשות משהו לא טריוויאלי בחדר הקטן – כלל לא לרהט אותו, לשים שם שטיח עבה, הרבה עציצים, שיהיה אוויר ואור, אך תחילה היה צריך לזרוק את כל הזבל.

עבר חודש. אף אחד עדיין לא סידר את החדר. כל הזמן צץ משהו, וגם ,אתם יודעים, סדר – זה כשהכול נקי, ואם לסדר ללא לגמרי, אז כאילו השקענו מאמץ אך עדיין אין סדר – זה מצער. כך, הם חיכו לאותו רגע שהם יצליחו לאגור כוחות ולנצח את הכול במכה אחת.

עבר עוד חודש. החדר הפך לנקודה כלשהי, סביבה נערמו גחמות רבות – הם אהבו לצחוק עם עצמם והמשיכו לעשות תכניות על מה יהיה כשהם סוף-סוף יסדרו את החדר. נוצר סוג של פולקלור משפחתי-קאמרי, שבו לחדר היה תקפיד של אבן פינה – זה היה מצחיק ומבטיח. לבסוף היום הגיע, הם קמו מוקדם בבוקר והתחילו לנקות בנמרצות. אלי, כמה זבל הם הוציאו משם, כמה אבק, אינספור ספרים... בערב הם ישבו במטבח, כמו שאומרים, עייפים אך מרוצים. הוא חיבק אותה היא התחילה לצחוק. כשהם עברו ליד החדר הם לא יכלו שלא להביט עליו שוב. החדר היה מבריק. שטיח עבה היה על הרצפה. בפינה – דקל מרשים. מנורות חמודות, כורסה נוחה – כשאתה נכנס אתה מרגיש סוג של נוחות לא מחייבת של הגוף ושל הנשמה. העין לא יכולה לעצור על שום דבר, יש הרבה חלל פתוח, הרבה חלל בראש. הם עמדו יחפים באמצע החדר, מחובקים. ברגע זה הם הרגישו שאין להם שום דבר במשותף יותר, מסתבר שהרעיון הזה היה הגשר היחיד שחיבר ביניהם, ועכשיו הגשר הזה התמוטט ושום דבר לא הופיע במקומו. הם עמדו עוד כעשרים דקות, לא היה להם על מה לדבר, נראה שאפילו השיחות איבדו כל משמעות. יום למחרת הם נפרדו.

2.     זה היה מצחיק. אתם בטח מכירים את זה. אתה ניגש לילדה ואומר לה "אני אוהב..", ולאחר פאוזה – עד כמה שתוכל למשוך אותה כדי שהחברים לכיתה לא יספיקו להתחיל לצחוק, אך כדי שהילדה תספיק להסמיק ולהתבלבל - אתה מוסיף: "...להריץ אותך עם מטאטא במסדרון". כולם מכירים את הבדיחה הזאת, אך בכל פעם היא הייתה מבריקה ביותר. כשילדה חדשה הגיעה לכיתה, הייתי בטוח שהיא יעשה לה את זה. היא שמה את הספרים שלה בתוך התיק ופנתה לכיוון הדלת בעודה חושבת על משהו. הוא חסם לה את הדלת. היא נתקלה בו, הופתעה שהוא לא זז ונשענה על השולחן בחוסר נוחות. הוא הביט בה מקרוב. נראה שכולם כבר הבינו את הקומדיה שעומדת לבוא ובציפייה לצחוק משותף הוא אמר: "אני אוהב...". התחילה הפאוזה. הוא ידע שאם הוא ימשוך יותר זמן, כך המכה תהיה מדויקת יותר. בזווית העין הוא ראה שכולם מתכוננים לצחוק ולהפיג את המתח של השיעור. היא לא הסמיקה, הפאוזה התארכה. היא רק עמדה והביטה איפשהו עמוק, עמוק אל תוכו...

 הם הלכו ברחוב, השמש זרחה, השלוליות התייבשו.

3.     הוא הגיע העירה בבוקר. אולי מישהו יחשוב שיש בזה סימן כלשהו אולי לא. אני מעדיף להסתכל על הדברים בפשטות – נכנס, אז נכנס. כבר עלתה השמש ואספלט של הרחובות הצרים התחמם במקצת. האור הזה עוד לא חימם, אך הבטיח לחמם. ההבטחה הזאת הייתה חביבה לו. אני מבין אותו, הבטחה היא תמיד מרעננת וחודרנית יותר מאשר כל בהירות שהיא. רק אם הבהירות הזאת אינה מתבססת על ריקנות שלתוכה הכול עלול להיבלע בכל רגע. כמובן הוא ראה אנשים בדרכו, איפה ראיתם עיר ללא אנשים, אך פניהם היו מעורפלות במקצת. הערפול לפעמים הסתיר את תווי הפנים שלהם ולפעמים כיסה את פניהם לחלוטין. אולי אלה רק האדים המוחדרים על ידי קרני השמש שציירו את התמונה המוזרה הזאת. הוא הלך ללא מטרה ברורה כלשהי, הוא רק נולד לעוד לא הייתה לו שום מטרה.

לפעמים הקטעים של דיבור לא ברור או החזית של בניין העניקו לו משהו גדול יותר מאשר סתם רושם. אולי ניתן לקרוא לזה זיכרון, אך כמובן זה לא היה זיכרון, משום שהוא רק נולד ולא היה לו עוד שום זיכרונות. כאשר הים פלט אותו החוצה, כאשר העצים הרכינו את ראשיהם והורידו אותו ברכות מצמרותיהם אל הקרקע, הדשא נפרש בפניו והדרך הייתה ברורה – זה היה כל כך פשוט. כאשר כר הדשא הסתיים, האבק השתטח בפניו והדרך המשיכה להיות צלולה. שום מחשבה לא צצה בחזהו. את המחשבות בראש הוא לא אהב עד כדי כך שהן הרגישו זאת עוד מרחוק והשתדלו לא להתקרב אליו. ממעמקים יצורים שונים הוציאו את ראשיהם, אך גם הם ניסו לצלול עמוק יותר כאשר תשומת ליבו הייתה מופנית אליהם. כאשר הוא עבר ליד חזית הבניין הצהובה והארוכה עם אדני חלונות לבנים המופנים כלפי חוץ, הופיע דג ושמו בדידות - הוא סובב את ראש, השמיים היו בהירים. לא היה לו חכה או וו או רצון לדוג והדג נעלם בעודו מנופף בזנבו בקצב צעדיו. כל זה היה כל כך טוב שאפילו הדרך התפתלה בגלל התענוג, והוא היה צריך לעקוף את חור שבאספלט.

בחזהו היה חור. כלומר, כולנו יודעים שאין שם שום חורים, מישהו שהשתגע לגמרי יכול אפילו לגעת ולבדוק, אם הוא לא בטוח. אך בחזה שלו היה חור ובה שרקה רוח דביקה בצבע סגול. הרוח פרצה מאחוריו, התערבלה ונגעה בשערו כך שהוא נעמד בצורה משעשעת בעורפו.

הילדה ישבה על אדן החלון מנדנדת את רגליה. אימא ואבא כמובן אמרו לה לא לשבת ככה, אבל לא היה לה אכפת מהם. אם הם היו מתים בין רגע, היא כמובן הייתה בוכה קצת, אבל רק קצת – כך בוכים בגן ילדים כששוברים שיח יבש שמתחתיו אתם רגילים לשבת ולבהות באחרים. היא ישבה כאן כבר שעתיים. השמש חיממה את רגליה וגרמה לדגדוג קל שהתפשט למעלה מתחת לחצאית ונשפך ברכות בבית שחי. אומרים כך – "בבית שחי"? או אומרים אחרת? לא חשוב, שם היה חם ומתוק.

כאשר הוא עבר בסמטה עם עצי הצפצפה, הם העיפו עליו חופן של מוך. זה מאוד שימח אותו, אך אינו הראה זאת. שיחשבו שלא אכפת לו, שהוא מהרהר על משהו אחר וחופן המוך הזה – לא חשוב... רגליו פנו לכיוון הרחוב הקרוב בעצמן. מבטו עצר על רגליה של הילדה. הן נראו כל כך טעימות, האצבעות הרכות ששיחקו את משחקן הלא ידוע, פלומה רכה על שוקיים שבה ניתן להבחין רק אם מתקרבים עד כדי כך שניתן לחוש את ריח העור. הוא התקרב, נעצר והרים את ראשו. השתקפויות ורודות של אור מתחת לחצאית שלה קפצו והפריעו להתרכז. אז הוא הסתכל למעלה והבחין בעיניה. אז נפתחו השמים והכה רעם.

***

-    אני מכיר אותך?

-    אני מכירה אותך?

-    אני מכיר אותך.

-    אני מכירה אותך.

-    היה ערפל, היו סיגליות, הייתה אדמה שחורה, מבטי היה שקוף, קולי בגד בי, נחנקתי, השתנקתי, האוויר התערבל, התעוררתי ושברתי את הראש. רציתי להירדם שוב, הייתי מוכן לתת את הכול עבור דקה אחת נוספת של שינה – כל כך חיכיתי, חלמתי כל כך הרבה ומה – קיבלתי את זה ברגע אחד של שינה? חלום צלול כדמעה, דמעות חסרות טעם כמו חלום...

-    לא הכרתי אותך, לא ראיתי אותך, לא ראיתי את השתקפותך בטיפת מים, שרעש הרוח לא שמעתי את קולך, חלצתי... קליפה גסה של עצים, מים זורמים של פלגים, שמיים ללא גבול – כך חיפשתי אותך. ישבתי מנדנדת רגליים, השמש סנוורה אותי ואני הורדתי את הראש. כך מצאתי אותך.

-    מה אנחנו יכולים לומר אחד לשנייה?

-    אין צורך בלדבר.

-    מה אנחנו יכולים לעשות אחד עבור השנייה?

-    הכול כבר נעשה.

-    טוב ככה.

-    טוב ככה. הייתכן שכל כך מוקדם, כל כך פשוט אחיה את חיי? הייתכן שכך, כל כך פשוט?

-    זה היה יכול להיות רק פשוט.

-    מה הלאה?

-    שום דבר. פשוט שום דבר. לפעמים הלאה אין שום דבר. יש רק עמוק יותר, יש אחרת. עכשיו – אחרת.

-    מפחיד, שמח, הדוק ומלא.

-    חם, קר, רגוע.

-    הם ייתנו לנו ללכת?

-    הם לא יכולים לעשות כלום. הם ישנים. הביטי בעיניהם.

-    הם לא יכולים לעשות כלום... הם ישנים... כל כך טוב... כל כך טוב... אז זה אמיתי, אמיתי, אמיתי! אני יכולה לחזור על זה אלפי פעמים – אמיתי!

***

 

כאשר התחיל לרדת גשם, המים הגיעו אל החלון הפתוח והשטיח נרטב במקצת. צריך לייבש אותו, אחרת הוא עלול להירקב שוב. ניתן לייבש עם שואב אבק או אפילו עם פן!

4.     הוא התכופף וזינק החוצה מאחורי הפח. ברור שכאן לא ציפו להופעתו וכולם התחילו לברוח. אחד מהם כל כך הופתע שהתחיל לרוץ ממש לקראתו. הוא ירה. "טרה-טה-טה-טה-טה" – רובה עץ נתקע בבטנו של הילד, עיניו הביעו בהלה מוחלטת. אף על פי שהוא נהרג הוא המשיך לרוץ. "טרה-טה-טה-טה-טה" – רדף אחריו – "תפסיק לחיות – תמות!" הוא העט את צעדיו. "תפסיק לחיות!" בשיחים צעק עורב צעקה צווחנית.

5.     טפטף גשם, חזק יותר או חלש יותר. לפתע הטיפות החלו לרדת מהר יותר וכל העולם הקטן סביב תחנת אוטובוס התעורר – האנשים מיהרו להגיע לגגון הקרוב. בזווית העין ראיתי שתי נשים מבוגרות נפרדות אחת מהשנייה, וכמו שמקובל כנראה כבר מספר דקות שפתיהן טחנות את קליפות המילים הרגילות, פניהן היו ידידותיות כמו אבן. זאת שחיכתה לאוטובוס התחילה למהר, לקחה את תיקיה והלכה. לפתע הפנים של השנייה התעוותו ומסיבה כלשהי היא צרחה בקול גבוה "לא יהיו עוד אוטובוסים". האוויר התמלא בדאגה, נוצרה מערבולת – שתי נשים הסתובבו בה במהירות ומסביבן עמדה מאסה רגועה של קהל. "לא יהיו עוד אוטובוסים" – היא המשיכה לצעוק בעקשנות וללא שום משמעות. האישה הרצה הסתובבה אליה, חייכה ולפי החיוך הזה ניתן היה להבין שהיא פוחדת ומתביישת. פוחדת כי היא מאוד נבהלה. מתביישת כי היא הבינה עד כמה המצב הזה אבסורדי, אך לא יכלה לעשות כלום. "לא יהיו עוד אוטובוסים!" – צעקה האישה שוב, ואחר כך הסתובבה והלכה. כולם נשאבו אל תוך האוטובוס. המערבלות נעלמה. כשניגשתי אל ביתי יצאה לקראתי זקנה עם כלב – מוזר... אומרים שהיא מסתובבת עם חרמש... היא לא הייתה צריכה להיות כאן, בין כה וכה הבנתי את הכול. איזה חוסר התחשבות! חשוב לציין שאצלי בתיק היו עוגיות טעימות!