Home

פסיכולוגיה ניסיונית

סלקציה של מצבים אטרקטיביים

 

חלק 04 – "תודעה מבחינה"

 

"סוס ללא פרסות – אינו סוס"

ו' קרסה "טיפוח הסוסים"

 

"כאשר אני רואה שלמדענים אין לא יכולת אמיתית להבחין בין דבר מציאותי לבין דבר לא

מציאותי ולא קור הרוח הנדרש – אני חש שהם דומים לקש, או לנצים המרחפים במשים, אך

 השכל שלהם כבול לנבלות שעל האדמה."

 

רמאקרישנה

 

תוכן עיניים:

04-01) סקירה כללית של תודעה מבחינה

04-02) תרגול השכיחה. תרגול הולדת דימויים מוארים.

04-03) מבנה הדיאלוג הפנימי (די"פ).

04-03) הפסקת די"פ.

04-05) הסבר על הגלים האלקטרומגנטיים (אין צורך בידע קודם במכאניקת הקוונטים)

04-06) על חייו של בודהי

04-07) האם אפשר לתפוס את עולם שמסביב אחרת?

04-08) רזוננס של הרצון להבחין בתפיסות עם תפ"מ.

 

04-01) כאשר אני מבחין בספר או בשולחן, בכחול או בצהוב, זה אומר שמתגלה היכולת להבחין, התודעה המבחינה (תמ"ב). מחשבות, רצונות, אמוציות, תחושות ותמ"ב מהווים מכלול כללי של תפיסות שאני קורא 'אישיות'.

תמ"ב יכולה להיות מכאנית ומוארת. תמ"ב מכאנית (תממ"כ) נוצרת בגלל ההרגל שנוצר באופן מכאני וגם בהיעדר תפ"מ. למשל, כשאנחנו מביטים בעץ, אנחנו אומרים שעלים, ענפים, גזע הם החלקים שלו, כלומר, מבחינים במכלולי תפיסות מסוימים כבקבוצות נפרדות הקשורות ביניהן ל"עץ" אחד שלם. במכונית החונה ליד העץ אנחנו לא מבחינים כבחלקו של העץ, משום שכשאנחנו מביטים בעץ כלשהו אנחנו כמעט תמיד רואים עלים וענפים, בעוד שלעיתים רחוקות רואים מכונית. הבחנה זאת אינה תממ"כ, מפני שהיא מסתמכת על התצפיות, על הניסיון. אולם אף אחד לא חושב להתייחס לרגש היופי כאל חלק מן העץ, אף על פי שבכל פעם שאני מסתכל על עץ כלשהו אני מרגיש פרץ של רגשות היופי (כמובן, אם אני חווה בזמן הזה תפ"מ). יחד עם זאת לכל פרץ כזה יש גוון משלו שהוא בלתי ניתן לשחזור, כמו כל עלה שעל העץ שהוא גם בלתי ניתן לשחזור. הסיבה שאנחנו לא מבחינים בכמות העצומה הזאת של גווני רגש היופי היא בכך שאנחנו חווים אותו לעיתים רחוקות מאוד, לכן אין לנו הרגל להבחין בגוונים הללו, למעשה הם לא מתגלים בצורה מספקת. העובדה שאפילו אדם החווה כמות גדולה של גווני רגש היופי עדיין אינו חושב שרגש היופי הוא חלק מן העץ – מהווה דוגמה לתממ"כ – אנחנו רגילים יתר על המידה לחשוב שרגש היופי הוא "חלק מאיתנו".

במהלך סילוק אמ"ש, קונספציות, רצונות מכאניים, "הרגשה רעה" (כלומר, תחושות שליליות), כך גם במהלך חווית התפ"מ – תממ"כ מתחלפת בתממ"ו (תודעה מבחינה מוארת), אשר כך מתחילה להתפתח ויחד עם זאת:

א.     הבחנות ללא ביסוס עוברות תהליך של בחינה מחדש ושל סילוק. למשל, הבחנה בחזה כב"נראה הגון" אם פטמות מכוסות וב"נראה לא הגון" אם הן חשופות – מסתלקת כתוצאה מהבהרה של חוסר ביסוסה וכתוצאה מהופעתו של רצון משמח לסלק הבחנה זו.

ב.     ההבחנות המבוססות אומנם נשארות, אך אינן שולטות עד כדי כך שיכולות לחסום את דרכה של ההבחנה האלטרנטיבית. למשל, אני יכול 'לראות עץ' כמכלול של עלים וענפים ואני יכול גם לפי רצוני להתחיל 'לראות אותו' כמכלול של צללים ורווחים דרכם ניתן לראות את השמים.

ג.      מתרבות ההבחנות בגוונים חדשים של תפ"מ.

ד.     יש הבחנה בתפ"מ חדשות.

ה.     נוצרות הבחנות במכלולי תפיסות חדשים ויציבים הקשורים ביניהם, אשר ניתן לכנות "העולמות החדשים". ביניהם: עולם של חלימה מודעת, עולם של תפיסות חוץ-גופניות ואחרים רבים. כרגע שיש הבחנה בעולם חדש, יש מצב שניתן לכנותו "הפכתי להיות...". קיימת האפשרות להבחין בו-זמנית במספר עולמות, כלומר, באותו רגע ניתן להיות אישיות (כלומר, ברגע זה קיימת ההבחנה של 5 קבוצות של תפיסות (סקנדות) היוצרות אישיות) וגם להיות יצור אחר בעולם אחר (כלומר, ברגע זה קיימת ההבחנה של קבוצות אחרות של תפיסות).

התרגיל היעיל להחלשת התממ"כ ולפיתוח התממ"ו הוא התרגול התפיסה המחזורית של הבחנות ("תמ"ח הבחנות"). למשל, בחדר אפל כשאת מסתובבת כמה פעמים סביב עצמך בסופו של דבר את לא תדעי מה נמצא לפניך לחלון או קיר. תחילה את מולידה ודאות שמולך נמצא חלון, אחר כך מחליפה אותה בוודאות שמולך קיר. כך כמה פעמים. או שהשותף שלך מתכופף ומעמיד פנים שמרים משהו מהרצפה ומחזיק את זה בידו – אז את תחילה מגבשת ודאות שאכן משהו נמצא בידו ואחר כך – שאין כלום. המשימה היא לגבש ודאות חזקה עד כמה שאפשר. "ודאות" היא קביעה מסוימת של תמ"ב, כלומר כאשר תמ"ב קבועה באופן יציב, נוצר מצב שאותו אנו מכנים "ודאות".

דוגמה טיפוסית לתממ"כ: להבחין בין 'סובייקט התפיסה', 'אובייקט התפיסה', ו'תהליך התפיסה'. יעיל השימוש בהבחנה זו בחיי היומיום שלנו, אך יחד עם זאת כדאי (מבחינת השגת התפ"מ, הצלילות, פיתוח התממ"ו) להבין שזו רק דרך אחת להבחין. הרי קיימת רק התפיסה שאותה אני מכנה "אני רואה הר", אך אין תפיסה הנקראת "הר", "אני", "רואה", לכן לפיתוח תממ"ו טוב לתרגל את החלפת הודאות בקיומם של "אני", "רואה", "הר" בוודאות בכך שקיימת רק תפיסה אחת שאותה אני מכנה "אני רואה הר".

תרגיל יעיל נוסף הוא תרגיל "לא-הרים, לא-נהרות". כשאת מטיילת ברחוב, במקום "עץ" את אומרת "לא-עץ", במקום "כלב" – "לא-כלב", וזהו, רק להוסיף את ה"לא". כלומר, את לא משתדלת בכל הכוח לדמיין משהו בלתי רגיל. התרגיל הזה אינו מעייף, להפך, נוצרות רמות חדשות של חופש תממ"ו, תפ"מ חדשות.  

תרגיל דומה הוא תרגול קביעת הדברים הברורים במקביל. כשאת מסתכלת על הר, את אומרת "הר זה הרבה אבנים". ללא ספק זה כך, בקלות ניתן לוודא זאת. כשאת נזכרת בפנים של אדם כלפיו את מרגישה עדינות קורנת, רגש היופי, נאמנות, את אומרת "הפנים שלו הן חתיכת בשר", גם זה נכון מאוד. במקרה של אדם את חשה ודאות שזה לא רק חתיכת בשר, ואילו עם הר הודאות הזאת לא קיימת בגלל כוח התממ"כ. תרגול כזה פותח הזדמנויות להבחנה בתפיסות חדשות, מהן היינו מסתתרים מאחורי תממ"כ, אשר עכשיו ניתנות להבחנה בעזרת תפיסות אחרות המתייחסות למכלול של "הר".

תרגיל טוב נוסף הוא סילוק הדרגתי של הדיאלוג הפנימי המכאני ("די"פ"). ככל שאמ"ש תכופות יותר וככל שתפ"מ מובהקות פחות, כך קשה יותר לעשות זאת. הפחד ששחרור מקביעות סטריאוטיפיות של תמ"ב יבלבל אותך לגמרי הוא בהחלט לא מבוסס, כך גם הפחד שללא אמ"ש תהיה חסרת רגשות. הכול במאה אחוז הפוך.

פיתוח תממ"ו (כלומר, שחרור התמ"ב מקביעות סטריאוטיפיות) יוצר רזוננס עם כל התפ"מ, מה שנותן לנו סיבה נוספת לקרוא לתמ"ב כזאת מוארת.

לרצון משמח להבחין בתפיסות לקבוע אותן (ללא תוספות, ללא הדחקות) אני קורא כנות. אמ"ש, קונספציות ורצונות מכאניים אינם תואמים את הכנות.

מהתכונות של תממ"ו אדגיש את הבאות: נוצרת וודאות במשהו בתנאים שאין בסיס להבחנה רגילה, ובעקבות הוודאות הזאת את מקבלת תוצאות רצויות מאוד. למשל, את יכולה לרצות לדעת מה כרגע מרגיש אדם מסוים, ולחוש ודאות (מסוג מסוים, היא שונה מאוד מוודאות קונספטואלית, מכאנית) במה שהוא מרגיש. מאוחר יותר אפשר לשאול את האדם הזה לגבי תפיסותיו ברגע זה ולהשוות את תשובתו עם הנחותיך (מובן שאדם שאינו מתרגל את השיטה לא יוכל לתאר בכנות את תפיסותיו. לבטח הוא ירצה להוסיף דבר מה או להדחיק, אולי אפילו לא ירצה לקבוע את התפיסות – אנשים מן השורה מרמים את עצמם בקביעות). ניתן להציב לעצמך משימה: כיצד לנהוג בצורה האופטימאלית ביותר כדי לקבל את התוצאה הטובה ביותר ולחוש וודאות לגבי הכדאיות של פעולות מסוימות ולבדוק אותן. אפשר לעשות כך: אם מישהו מזכיר אדם שאינך מכירה, לחוש באותו רגע וודאות לגבי תפיסותיו וכו'. ניתן להתאמן על תכונה דומה של תממ"ו, לכוון אותה, לטהר אותה לעיוותים המותנים בדכדוכים. רק חירות מוחלטת מאמ"ש מאפשר לתכונה זו של תממ"ו להתפתח.

לכל אחד יש הזדמנות לחוש חירות רגעית מתממ"כ. יש רגע קצר בין שינה והתעוררות, שאותו אני קורא התמזגות. כשאת נרדמת אני מבחינה ברעשים חיצוניים: מרעיש אוקיאנוס בחוץ, זורמים מים במקלחת, מישהו מדבר מעבר לקיר. את מבחינה בדבר אחד, שני, שלישי, כלומר יש גבול לתפיסות אלה. אם את תעקבי אחר תהליך ההירדמות בקפידה, אז ברגע מסוים תוכלי לקבוע תופעה מדהימה: הגבולות בין התפיסות נעלמו, כבר אין רעש האוקיאנוס, קולות האנשים או צלילי זרימת המים במקלחת, אלא קיימת רק תפיסה אחת שבה אין גבולות. רשת התממ"כ הוסרה וכאשר את נרדמת נוצרות הבחנות אחרות השייכות לעולם החלומות.

רגעי ההתמזגות הם קצרים מאוד, מספר שניות לכל היותר. בנוסף, רק פעם אחת ממאה את יכולה להירדם לא במכה אלא בהדרגה, לחוש את הרגע הזה. לכן כדאי לבצע את תרגול ההירדמות הרב-פעמית – את שוקעת בשינה ומספר שניות לאחר מכן הפרטנר שלך מעיר אותך (ניתן לקבוע את רגע ההירדמות לפי השינוי האופייני בנשימה). כתוצאה מכך בערב אחד את עשויה לחוות עשרות שניות של ניסיון ההתמזגות, וכך לזכור את "טעם" החופש מתממ"כ.

 

04-02) כל אחד בכל רגע נתון יודע בוודאות את שמו, את שמם של הוריו, את שם בית הספר שבו הוא למד, את שמם של חבריו, את הגיל שלו, את מקום הימצאו, את המשימות העומדות בפניו, את הדברים שאנשים אחרים רוצים ממנו וכדומה. גוש מידע עצום וכאוטי מוליד דיאלוג פנימי מציק ופרנואידי אשר מזין את הרק"ש ומייצר תמונה מכאנית של העולם. יחד עם זאת רק חלק זעיר מהמידע הזה הינו מעניין ורצוי. אני רוצה לזכור את הרצונות המשמחים, את המחקרים השוטפים וכו'. אך לשם מה לזכור כרגע מהי העיר או המדינה שבהן אני נמצא, בן כמה אני ומה שמם של השכנים? המידע הזה יהיו שימוש שרגע שאני אצטרך אותו, אך למה לזכור את כל זה כל הזמן?

תיזכרי באותו רגע שבו רצית מאוד להיזכר במשהו אך לא הצלחת ותנסי להוליד את המצב הזה. תשאלי את עצמך: "מה שמי?" ותנסי לחוות את המצב שבו את לא מצליחה להיזכר. כרגיל, בהתחלה זה ייראה בלתי אפשרי, אך עם הזמן בעזרת התרגול את תשיגי תוצאות יציבות. עשי זאת כתרגול פורמאלי – תולידי את שכיחת השם כל 15 שניות במשך פרק זמן מסוים ותקבעי את דרגת השכיחה בסולם מ-1 עד 10.

תרגול השכיחה יחזק את זיכרונך, יהפוך אותו מצובר אוטומטי של פסולת למכשיר גמיש.

במיומנות שתקבלי ניתן יהיה להשתמש בתרגול הולדת דימויים מוארים ("די"מ"). את הדימויים היוצרים רזוננס עם תפ"מ ניתן לחבר לתמונה כוללנית ולהשתמש בה כבגורם מואר עוצמתי. למשל:

·       עיר פרובינציאלית ברוסיה, אחת מבין אלפי ערים קטנות, לא מורגשות. סתיו, פארק שקט, שלכת, שביל מאובק שלצידו עומדים ספסלים. פה ושם יושבים קשישים, לפעמים מגיעות אימהות צעירות עם תינוקות, עם ילדים. אני יושב על אחד הספסלים ומתחזה לקשיש בן 70 – בלבוש, בתנועה, בהבעות פנים - הכול מצביע על כך שאני זקן שכבר כמעט לא מבין כלום, חירש, עיוור למחצה. לפעמים רצים לידי ילדים אך עבורם אני כמו עץ יבש, כמו רהיט, הם אפילו לא יצליחו לזכור שישבתי כאן. אני ללא הפסקה חווה תפ"מ אקסטאטיות, מגלה תפ"מ חדשות, מתרגל את השיטה המובילה אותי למסע שאין לו סוף. אף אחד לא מתעניין בי, לא מצפה ממני לכלום ואפילו לא שם לב. העולם ירק אותי החוצה, אף אחד לא צריך קשיש זקן, חצי מת, הוא לא מעניין. אין צורך להרשים מישהו, כי הרושם כבר קיים - זקן חצי מת. אני יכול בלי הסחות דעת לשקוע לגמרי בתרגול ולטייל בתוך החוויות הבלתי רגילות.

תמונה כזו מעלה אצלי אסוציאציה של השתוקקות ברורה, ציפייה, ניצחון, שמחת מאבק. אך אם אני "אזכר" שאני בחור צעיר המטייל בהימלאיה, התפ"מ ייחלשו, אף על פי שזה נראה מוזר.

ככל שדי"מ קונקרטי יותר, כך קל יותר להחזיק בו, לקשור אסוציאטיבית לתפ"מ. הזיכרון של אדם רגיל והיכולת שלו לדמיין הם חלשים מאוד. אך ברגע שתתחילי לפתחם, הם יהפכו למכשיר חשוב בתרגול. להלן מספר תרגילים המפתחים את הזיכרון ואת הדמיון:

1.    לשחק "תשבץ"  5X5 בראש (2 שחקנים כותבים מילה במרכז הריבוע של 5X5. כל אחד בתורו מוסיף אות כדי שתיווצר מילה חדשה ארוכה עד כמה שאפשר. לא חשוב כיוון קריאת, רק לא באלכסון. מנצח מי שבסוף הגיע לכמות האותיות הגדולה ביותר).

2.    לשחק "תשבץ"  3X3 בראש.

3.    לשחק שחמט.

4.    לשחק שחמט בראש.

5.    לזכור באופן פרטני אובייקטים כלשהם.

אם ללא הכנה מראש אני מדמיין כר דשא, אז הדימוי יהיה די מעורפל. שיח בדמיוני יהיה כמו כתם ירוק מטושטש, לא מעבר לזה. לכן מצאתי שיח אמיתי, בחנתי אותו בקפידה, זכרתי את כל פרטיו, אז התמונה הפכה להיות יציבה יותר, הרזוננס שהיא יצרה עם התפ"מ התחזק.

כדי לזכור אובייקט כה מורכב כמו שיח, צריך לעשות אנליזה – לחלק אותו למרכיבים ולסמן אותם.

התיאור של אשוח, ששמתי במחסן הדי"מ שלי, מתחיל כך:

ענף ראשון: מכוון כלפי מעלה במאונך; מידות – קצת יותר גדול מכף היד; בצורת עין; באמצע – "לשון" המכוונת שמאלה וקדימה; "נוצה" מתחילה מעל הלשון, מזדקרת לאחור.

ענף שני: מתחיל באותו מקום שבו מתחיל הראשון; מהראשון מכוון לפי מעלה וימינה בזווית 30 מעלות; בצורת עין צרה; למטה – שתי "אוזניים", ימנית ושמאלית, השמאלית מסתתרת מאחורי הענף הראשון ונשענת עליו כך שנדמה כי היא חלק מהענף הראשון; הקצה של האוזן השמאלית ועוד שני קצוות ליד יוצרים קודקודי משולש והם יבשים; למעלה: לשון 4-שכבתית שטוחה עם נוצה; בחיבור עם העץ: טיפות קטנות של שרף; שלושה עלים משמאל, מתחת ללשון, צומחים כמדרגות; העלה מימין, ממול למדרגה האמצעית פונה אחורנית במקצת.

וכך הלאה. סך הכול בשיח יש 40 ענפים. בנוסף לכך, אני מחלק את השיח לגושים גדולים ועושה תיאור כללי, תחילה תיאור גס ואחר כך, כשאזכור את הכול , אני יכול לחזור ולהמשיך לפרט את תיאור השיח. לכל מושג יש משמעות משלו. למשל, 'נוצה' זהו עלה המזדקר במאונך למשטח שבו נמצאים כל שאר עלי האשוח. 'אוזן' – עלה שהוא ארוך יותר מפי 2 מאשר העלים הסמוכים. 'לשון' – עלי הענף הסופיים אשר נמצאים במשטח המאונך למשטח של תחילת הענף, וכן הלאה. כאשר אני נזכר בשיח, אני "מתבונן" בו בעקביות ובקול רם שוב חוזר על התיאור (השותף שלי יכול לבדוק בטקסט הכתוב אם נזכרתי בכל הפרטים), לא תוך כדי שינון התיאור, אלא אני "מסתכל" על השיח בדמיוני, כאילו אני מאיר עליו עם פנס. במידה שאני נזכר בשיח פעם אחר פעם, אני מבחין בכך ש"שדה הראיה" גדל, "אור הפנס" מתרחב ואני מתחיל לראות את כל הענף ולא רק את חלקיו. אחר כך אני "רואה" שני ענפים בו-זמנית וכן הלאה. בסופו של דבר, כאשר אני מדמיין את השיח הזה בדי"מ, כל התמונה מקבלת חיים. במיוחד אם אני חש סימפתיה כלפי השי הזה: כאלה אובייקטים אני מציע להכניס לדי"מ, היוצרים רזוננס עם תפ"מ.

אחר כך אני בוחר ספסל, מתאר אותו, לומד אותו באופן דומה וכו'. בהתחלה העבודה מתבצעת בצורה מאוד איטית, אך אמנות לתפוס ולהוליד דימויים משתכללת עם הזמן.

בחלימה מודעת אני יכול להוליד תפיסה של כר דשא זה ולהיות שם. כך אוכל לקפוץ בקלות אל תוך תפ"מ ולרכוש ניסיון מעניין.

 

04-03) את הדיאלוג הפנימי (די"פ) ניתן לחלק באופן גס לשני רבדים:

1.    דיאלוג פנימי קולני (דפ"ק) – מורכב במלואו מהמילים שנאמרות בלב. אורך מחשבות כאלה הוא מכמה שניות ועד אינסוף. תוכן הדפ"ק לרוב ברור לאדם, כלומר, הוא יוכל להשיב על שאלה "על מה אתה חושב עכשיו?"

2.    דיאלוג פנימי עיוור (דפ"ע) – מורכב מחלקי מילים או דימויים. אורכם נע בין כ-1/30 שנייה עד לשליש או לחצי שנייה, לכן לתפוס את תוכן החלקים הללו כלל לא קל.

אם האדם רוצה לחשוב על משהו והוא מתחיל לחשוב על כך, די"פ כזה נקראה 'די"פ רצוי' (דפ"ר). לכל שאר סוגי הדי"פ נקראה טפיליים או מכאניים (דפ"מ).

ככל המחשבה מובחנת באופן ברור יותר, לפי ההגדרה היא ברורה יותר או קולנית יותר.

 

04-04) כל האמ"ש שהאדם חווה וגם הרק"ש המתמיד ללא הפסקה מזינים את הדי"פ, הופכים אותו לבלתי פוסק, לעבה, למתיש. אי אפשר לעצור אותו או אפילו לעשות בו הפסקה רגעית – דפ"ע הינו עבה במיוחד, ללא הפסקות. אדם לא מנוסה בהבחנה בתפיסותיו עלול לפעמים לעלות בדעתו שהוא הצליח להפסיק לחשוב, אך הוא למעשה אינו מבחין ברבדים העבים של דפ"ע. בדומה לאדם שבמשך שנים רבות חווה רק"ש, אינו מבחין בו וחושב שהוא לא חווה רק"ש.

הדרך היחידה לקרוע את הדי"פ היא להשיג רק"מ ללא הפסקות. הדבר אינו מסובך במיוחד. אם בהתמדה ובהחלטיות לסלק התפרצויות האמ"ש, להיזכר בעצמך בתפ"מ ולהגיע לעשרות התפרצויות של תפ"מ ביום, אז יתחיל להופיע רק"מ ולהתחזק. ברגע שרק"מ לא נפסק ומופיע בצורה אינטנסיבית, מתחיל להיחלש הדפ"מ.

עצירתו של הדי"פ זהו נושא אהוב של העוסקים בתחומים אזוטריים, כלומר, אנשים שאינם רוצים לשנות את עצמם כלל, אינם רוצים להפסיק חוות אמ"ש, אינם רוצים לחוות תפ"מ, אינם רוצים להגיע לצלילות ולכנות, אלא רוצים רק להרשים אנשים באמצעות מילים אזוטריות שונות ולהרגיש בעלי חשיבות עצומה. אי אפשר להסתיר את האמ"ש שהאדם חווה, במיוחד עם להיות עמו בקשר זמן רב. כיצד אדם מן השורה, לא מנוסה יבדוק האם יש לו די"פ או לא? בשום אופן, זו הסיבה שהעוסקים בתחומים אזוטריים כל כך אוהבים את הנושא הזה. בינתיים אני יכול לומר בוודאות, ב-100% - עד שהאדם לא ילמד לסלק אמ"ש לחלוטין (תוך פחות מחצי שנייה), עד שהוא לא יחווה עשרות התפרצויות של תפ"מ ביום, עד שהוא לא יחווה רק"מ אינטנסיבי, בלתי פוסק – אפילו הפסקות קצרות בדי"פ אינן אפשריות כלל, לא רק בדפ"ע אלא גם  בדפ"ק. ניתן בתחבולות בלתי נתפסות לעצור לשנייה-שתיים רק את המחשבות הקולניות ביותר, אך לא מעבר לזה.

 

04-05) דמייני לעצמך שלפניך כל הזמן משהו מתרוצץ. ה"משהו"הזה כל כך גדול ובלתי פוסק שאינך מסוגלת לראות שום דבר לפנייך, פשוט אינך יכולה להבחין בשום דמות קונקרטית. נקודות צבעוניות מתרוצצות לפניך, מקלות, מלבנים – זבל חזותי כאוטי. החלקים הזעירים של התפיסה החזותית של החדר, שבו את נמצאת, המנסים לחדור דרך זרם הזבל הזה אינם מצליחים להתחבר לתמונה. אדם כזה היה יכול להיות למעשה עיוור אף על פי שראייתו מתפקדת באופן תקין והייתה יכולה לתפוס את העולם הסובב, אם לא הייתה קיימת ההתרוצצות הטפילית הזאת. אם לא היית יודעת על קיומו של החדר, לא היית מנחשת זאת, אם היית נשענת רק על אינטרפרטצית התפיסה החזותית.

ניתן לראות דוגמה דומה גם בתחום הצלילים. אם לשמוע כל הזמן רעשים כאוטיים חזקים, אז ביניהם אי אפשר יהיה להבחין במנגינה או בדיבור ברור – נשמע רק צווחות, שריקות, נהימות וזבל קולי אחר.

אזכיר כי העיניים שלנו קולטות גלים אלקטרומגנטיים ולא תמונות. האור המוחזר מאובייקטים מגיע על העיניים שלנו ואז דבר נסתר מתרחש – נוצרת תפיסה של תמונה. כיצד זה קורה – אין אנו יודעים וכנראה לא נדע לעולם, מפני שככל המדע מגלה יותר, ככל שגבולות הידוע מתרחבות, כך התחום הזה נוגע יותר ויותר בתחום הנסתר. דימוי זה מציג בדייקנות את אשר מתרחש במדע. מדע מאפשר לנו להבין שקיימים הרבה מאוד דברים שאנחנו עוד לא מבינים.

כמובן, סביבנו מתרחשות הרבה תופעות אפופות מסתורין. כיצד ממים, ממינראלים, מאוויר, מאור השמש ומגרעין יוצאת מורדה ירוקה זאת, אשר כלל לא דומה לאוויר, לאור ולמינראלים? כיצד מאוויר ומדשא יוצאת מורדה פלומתית ומצחיקה – כלל לא ירוקה? כיצד הרצון להרים את היד מוביל להתכווצות מתואמת של השרירים והיד מתרוממת? כיצד מגלי קול המגיעים אל אוזנינו מתחברות מילים; כיצד מגלים אלקטרומגנטיים מצטיירות דמויות – אף זו תעלומה.

בוודאות ניתן לומר רק את הדבר הבא:

א.     אל עינינו מגיעים גלים אלקטרומגנטיים,

ב.     בסופו של דבר נוצרת תפיסה של דמויות. נכניס מושג "אינטרפרטציה" ביחס לתופעה זאת, וכך נכנה את כל התהליכים המסתוריים המובילים לכך שהגלים האלקטרומגנטיים המגיעים אל עינינו הופכים לדמויות. תמונות חזותיות הן התוצאה של אינטרפרטצית הגלים האלקטרומגנטיים על ידי הגוף שלנו.

עכשיו דמייני שכתוצאה מחוויה ממושכת ואינטנסיבית של רקע מואר, דפ"מ התחיל להיחלש ובסופו של דבר התחילו להיווצר בו קרעים. האם יחד עם זאת ייווצרו מחשבות אחרות כלשהן, לא דפ"ר ולא דפ"מ, אלא ממקור אחר לחלוטין? לפני שאשיב על שאלה זו, אני מציע לעשות הפוגה קלה ולקרוא את הסעיף הבא.

 

04-06) הקשר שלי עם מורדות במשך כמה שנים הוביל באופן בלתי נמנע לכך שהם הבחינו בשורה ארוכה של מוזרויות שלי. מכיוון שהמוזרויות היו מאוד מוזרות, אז ככלל זה הוביל לכך שהם הדחיקו, "שכחו" את מה שראו – זהו מנגנון רגיל המאפשר לשמור על תמונת העולם בלתי משתנה. כדי למנוע את פעולת המנגנון הזה הם התחילו לרשום.

להלן קטע מרשימות כאלה.

(לתשומת ליבכם: הספר שלי בנוי כך שכל מה שמתואר בו, כל אחד ניתן לבדוק על עצמו. מה שכתוב בסעיף זה קורא שאינו מורדה לא יוכל לבדוק, אך גם אין צורך בכך – הסעיף הזה הוא רק המחשה למה שעתיד לבוא. שוב, שום קביעות, רק שורה של שאלות, שעליהן ניתן להשיב רק מתוך ניסיון שלך.)

1.    בודהי שאל את א' אם היא חווה כעת ציפייה. היא ענתה בשלילה. התחילה להוליד ציפייה תוך כדי כך שהיא מדמיינת עלייה על צ'ו-אויו ואחר כך צלילה. בזמן זה בודהי כתב משהו בפנקס. א' ענתה כי היא הולידה ציפייה בעלת אינטנסיביות 3-4. בודהי שאל באלו גורמים מוארים היא השתמשה עבור זה. א' ענתה: "עלייה על צ'ו-אויו ולימוד צלילה". בודהי הראה את הפנקס, שם היה כתוב 1. צלילה, 2. צ'ו-אויו, כלומר, הוא כתב לא אחד ולא שלושה גורמים מוארים אלא שניים. ודווקא אותם שניים שבהם משתמשה א'.

2.    תחנת רכבת בעיר ורנאסי. מודיעים ברמקול על הגעתה של הרכבת קודם בהינדי, אחר כך באנגלית וכך ללא הפסקות 3 פעמים. ב' פתחה את פיה כדי לומר שאומרים את זה כבר בפעם הרביעית, וברגע זה בודהי אמר: "אצלנו לא חוזרים על זה כל כך הרבה פעמים". בתחנות רכבת בהודו תמיד חוזרים על המידע מספר פעמים, אך לא לפני כן לא אחרי המקרה הזה בודהי לא העיר הערות בנוגע לזה.

3.    יושבים ארבעתנו בקרון רכבת. יש לנו 3 לחמניות, שתיים בשקית ובודהי אוכל אחת. כולנו מדברים, ב' חושבת על משהו. לפתע בודהי נעצר פונה אליה ואומר "אינני מסכים". ב' אמרה שברגע זה היא חשבה לבקש מבודהי שייתן לה את לחמניה.

4.    ג' כותבת מאמר מדעי. היא חשבה שהמילה "למיניהם" תישמע מגניב והתחילה לכתוב אותה. לפתע בודהי אומר "ניתן להכניס מילים כגון 'מעין'"...

5.    במסעדה לבודהי הביאו בו-זמנית מרק ופיצה. הוא אמר שיש לו מרק עם לחמניה. באותה עת ד' חשבה שפיצה היא סוג של טוסט עם עגבניות וגבינה. לפני כן לא היו לה מחשבות כאלה והיא חשבה שפיצה היא מאכל מיוחד.

6.    ארבעתנו מדברים. פרצו לדבריו של בודהי פעם אחת, ועוד פעם כשהוא התחיל לדבר – קטעו אותו בפעם השנייה. בודהי השתתק עם פרצוף מצחיק. כולם צחקו. הוא התחיל לדבר שוב וכמעט מיד השתתק ועשה את הפרצוף המצחיק. ה' אמרה שהיא כבר שכחה על הקטיעות ושוב התכוונה לקטוע את בודהי ולשאול אותו שאלה.

7.    ו' שאלה את סיטה (מנפאל) האם היא כותבת מהר בנפאלית. היא ענתה שכן. ו' התחילה לחשוב אם אפשר להעסיק את סיטה כמתרגמת לנפאלית. החליטה שלא כי האנגלית של סיטה אינה מספיק טובה. באותה עת בודהי אומר "אך היא לא יודעת טוב אנגלית".

8.    גלשנו חמשתנו באינטרנט: ז', ח', בודהי, ט', י'. ט' וי' סיימו לפני כולם, יוצאו החוצה והתחילו לדבר על מסעדה שבה הן היו רוצות לאכול (בדרך כלל הם היו אוכלים במלון, אך בערב זה כולם החליטו ללכת למסעדה כלשהי). ט' אמרה כי שהיא רוצה ללכת ל"מונסון" אך היא אפילו לא תציע כי בודהי לא ילך לשם (הוא אמר מספר פעמים כי הוא לא אוהב את המקום). י' צחקה ואמרה כי גם היא רצתה ללכת ל"מונסון" וגם החליטה לא להציע משום שבודהי לא יסכים. בודהי לא היה יכול לשמוע את השיחה הזאת, כח הוא ישב בפינה הרחוקה באינטרנט-קפה והן יצאו החוצה ודיברו בחוץ. לאחר מכן, כשכולם יצאו, ח' הציעה איזו מסעדה וכולם הלכו לשם. בדרך לשם בודהי פנה לט' ולי' ואמר "אם אתן רוצות אז נלך ל'מונסון'".

9.    כ' קראה ספר, בודהי שכב על כר דשא במרחק מסוים ממנה. היא התחילה לשאול את בודהי כיצד מתרגמים את המילה extention? כשהיא היא אמרה את ההברה te בודהי קטע אותה ואמר "הרחבה". לא ניתן להגיב כל כך מהר, הוא היה צריך לדעת לפני כן איזה מילה כ' התכוונה לומר. ערכנו כמה ניסויים. תחילה מישהו היה אומר מילה פשוטה באנגלית, המילה הפשוטה ביותר, ומישהו אחר ניסה לתרגם אותה באותו רגע. התברר שצריך לחשוב חצי שנייה לאחר שהאדם סיים להגיד את המילה ורק אז מצליחים לענות. ערכנו ניסוי עוד יותר פשוט – מישהו היה אומר מילה ברוסית, והשני היה צריך לחזור על המילה כמה שיותר מהר, גם ברוסית. גם במקרה זה צריכים אלפית שנייה לאחר שהמילה כבר נאמרה. בשום אופן לא ניתן לקטוע את האדם באמצע המילה.

10.                       לבודהי ולל' הביאו תה. מ' גם רצתה והחליטה לבקש לשתות את התה של בודהי. מעשה משונה, כי במסעדה זו מביאים לך תה די מהר והמלצרים ניגשים מיד אם מסמנים להם. היה יותר פשוט אם היא הייתה מזמינה לעצמה תה נוסף. גם לה היה מוזר שלפתע הופיע כזה רצון – לבקש תה מבודהי. כאשר היא הייתה מנסחת את הבקשה, בודהי חשב ואמר "אני יכול לחלוק איתך את התה הזה". היא מאוד התפלאה מתשובתו ושאלה את ל' ואת נ' אם מישהי ביקשה מבודהי את התה, אם הוא ענה לאחת מהן או שהוא פשוט אמר את המילים הללו. פעולתו של בודהי גם לא רגילה כי אומנם אין אנו חוסכים על תה, אך קשה לדמיין שהוא החליט לשתות תה מאוחר יותר ואת התה הזה החליט לתת למישהו אחר כדי שהוא לא יתקרר. ככל הנראה בודהי לא היה שותה את התה ואחר כך היה מזמין תה אחר. יתרה מזו המבע שלו לא היה "מישהו רוצה את התה שלי?" אלא התשובה לשאלה האם הוא רוצה לתת את התה שלו.

11.                        התמקחנו על אבן יקרה גדולה ונדירה. המוכרת בהיסוס זינקה אל תוך החנות, לקחה מחברת וניגשה בחזרה לדלפק. קרעה דף אחד, הסתכלה עליו, שמה בצד וקרעה דף אחר. בודהי אמר "עכשיו היא תגיד לנו את העתיד". ס' צחקה כי מילותיו של בודהי נשמעו כבדיחה וההשערה עצמה שהמוכרת תתחיל לפתור את סוגיות המחיר ב-600 דולר באמצעות הגדת עתידות – נראתה אבסורדית. ברגע זה המוכרת התחילה לקרוע את הדף לחתיכות קטנות ולכתוב עליהם סכומים שונים, לאחר מכן הוציאה אחד והכריזה על המחיר שהיה כתוב על הנייר. לא לפני המקרה ולא אחריו המוכרים לא התנהגו איתנו באופן כה משונה, לכן לנבא התנהגות כזאת מהניסיון שהיה לנו היה בלתי אפשרי. יתרה מזו המוכרים אכן לעיתים קרובות לוקחים נייר (או מחשבון) אך לא כדי לראות עתיד אלא כדי להציג לראווה את התהליך המייסר של חישוב ההנחה.

12.                       ישבנו במסעדה יפנית. ע' נזכרה בצירוף המקרים שהיה אמתול עם התה – כשבודהי אמר שהוא יכול לחלוק אותו. ברגע זה כדי להתבדח בודהי אמר את אותו המבע "אני יכול לחלוק את התה".

13.                        פ' לרוב הייתה סקפטית לגבי צירופי המקרים הללו, אך לאחר המקרה עם המוכרת היחס שלה השתנה. ישבנו בערב במסעדה, הוא התחילה לדבר עם המקרה ובודהי אמר "למעשה גם את סה ניתן להסביר". אך פ' הייתה בטוחה שדווקא את צירוף המקרים הזה לא ניתן להסביר מהבחינה הלוגית. היא התחילה לחשוב כיצד ניתן להסביר זאת. כ-3-4 דקות כולם שתקו. פ' חשבה "יוצא שבודהי יודע מה אנשים חושבים". ברגע זה בודהי אומר "תסכימי, אי אפשר להסביר זאת על ידי כך שתגידי שאני יודע מה האנשים חושבים".

14.                       פעם אחת צ' הכלה לפגוש את בודהי בשדה התועפה. היא ראתה שהוא בתור למכס וחיקתה שהוא יעבור את התור הזה. לאחר מכן הוא היה צריך לעבור בשטח פתוח כדי לגשת אליה. הוא ניגש אל סוף התור ונעלם. צי כבר לא ראתה אותו, אך לאחר שתי שניות הוא הופיע לפניה. תחילה היא אפילו לא הבינה שזה בודהי, כי הוא לא היה יכול להיות כאן בלי לעמוד בתור למכס, או לפחות בלי לעבור בשטח הפתוח שהוא הסתכלה עליו ושם בודהי לא עבר. ניתן לשער דבר משונה כלשהי, למשל, לצ' קרה משהו שלעולם לא קרה לה – עילפון וכדומה, אך לידה גם היה ק.

15.                       מקרה דומה קרה לר' בתחנת רכבת בהודו: היא ישבה ואדם אחד הפריד בינה לבין בודהי, מבודהי עד הדלת החוצה היה בערך שלושה מטרים. בודהי ישב יקרא ספר. דלת המובילה מחדר המתנה לאנשים מחו"ל לאולם הייתה מזכוכית. ברגע מסוים ר' רצתה לשאול את בודהי מה דעתו על אחת התיירות. היא הסתכלה על בודהי בעודה מנסחת את השאלה. ברגע זה התיירת קמה והלכה לאנשהו. ר' הפנתה את גבה לבודהי לשנייה אחת וכבר התחילה לומר "תסתכל על התיירת ההיא...", פנה בחזרה לבודהי והוא כבר לא היה שם. בזמן הזה הוא לא היה יכול לקום, להגיע עד הדלת, לצאת וגם להתרחק כדי שהיא לא תראה אותו מאחורי הדלת.

 

16. ש' ניסתה להיזכר עם אלו בחורים היא הזדיינה. אמרה שלא מצליחה להיזכר בעוד שלושה או ארבעה. בודהי אמר "מוזר שאת לא יכוה להיזכר". היא אמרה "כן, נדמה לי שהיו עוד שלושה אך אני לא מצליחה להיזכר מי בדיוק". בודהי השתתק ואחר כך אומר "היה לך בחור בלונדיני? לעיתים קרובות חווה אמ"ח סוערות, גר בבית הישן ליד הכביר הגדול". (הוא מנה עוד מספר מאפיינים של הבחור, עכשיו כבר אף אחד לא זוכר מהם). ש' לפתע נזכרה שאכן היה בחור כזה, בלונדיני, גר בבית הזה וכו'. היא ההיתה הולכת אליו ורצה להזדיין עמו, אך כנראה זה לא קרה. בודהי אמר "לכן לא הייתי בטוח".

17. במסעדה ת' חשבה על התנהגותה ברכבת התחתית והסכימה עם בודהי שהיא חוותה פרץ בלתי נשלט של אמ"ח ולאחר מכן גל של טמטום. היא התכוונה לספר לכולם שהיא נמצאת במצב של שגעון אמ"ח אחרי שמגלה יוזמה בתחום כלשהו. היא כבר עמדה לומר זאת, וברגע זה בודהי הסתכל עליה ואמר "ת', זה לא מעניין".

18. לפני שלוש שנים א' ובודהי גרו ביחד כחודש. במהלך החודש הזה הפליאו אותה הדברים הבאים: ברגע שהיא הייתה מתחילה להשקיע מאמצים בכיוון מסוים או שהיה נוצר אצלה הרצון לסלק דכדוך מסוים כלשהו, בודהי היה מתחיל לדבר איתה והיה מודיע כיצד ניתן לסלק את אותו הדכדוך שעליו היא הייתה חושבת או להשתמש בגילוי כלשהו. היא היה מספר לה מדוע הגילוי הזה מתרחש והיה מסתבר שזה דווקא הגילוי שהיא עשתה לא מזמן, לפעמים לפני שעה או חצי שעה ועוד לא סיפרה לעליו איש. כך קרה 30-40 פעמים.

19. ב' התחילה לסלק שיעמום. היא הייתה בחדר קטן וחשבה מדוע משעמם לה כרגע, מה מושך עבורה בשיעמום. לאחר כן הופיע הרצון לא לחוות את השיעמום, היא ניגשה אל הפוסטר עם ההרים, ניסתה לסלק את השיעמום, אחר כך משהו משך את תשומת ליבה והיא לא סיימה את תהליך הסילוק. חשבה על השיעמום והלכה למטבח. בודהי בלי להביט בה שאל "כלומר, את המצב 'לחיות זה לא מעניין' את לא מתכוונת לסלק?"

20. ג' החליטה שצירופי המקרים הללו הם תהליך מיסטי כלשהו עבורנו וגם עבור בודהי. אז בודהי אמר לה "טוב, אז לא יהיו יותר צירופי מקרים." ג' ענתה כי 'לעולם' זהו מושג מעורפל ןהיא רוצה לעקוב אחריהם במשך שבוע. בודהי "טוב, שיהיה שבוע." השבוע הזה אכן עבר ללא צירופי מקרים (בדרך כלל יש 3-4 צירופי מקרים משונים ביום).

21. ד' רצה להקליט את קולו של בודהי ברשמקול. בודהי אמר כי איננו רוצה. ד' בכל אופן עשה זאת בסתר. מחשב כף היד שלו, שבו היה מותקן רשמקול, התקלקל. במשך יומיים ד' לא הצליח לתקן את המחשב (אף על פי שמבין טוב במחשבים), לאחר מכן בצחוק התחיל לבקש מבודהי סליחה. בודהי אמר גם בצחוק שהוא סולח לו, לאחר מכן המחשב נדלק. מפליא הוא שמאז המחשב הזה אף פעם לא התקלקל ופועל עד עכשיו. היו כ-15 עדים למקרה זה שהתרחש במהלך טיול משותף בהרי ההימלאיה.

22. ו' כל השבוע חשבה שהיא רוצה לכתוב ספר על בודהי, מעין "בודהי בעיניהם של המורדות". לא סיפרה על זה לאף אחד אך חוותה רצון משמח של 5-6 לכתוב ספר כזה. בסוף שבוע שעבר היא נסעה לפגוש את בודהי בשדה התעופה. כאשר הוא ראה אותה הוא אמר "את תכתבי ספר 'בודהי ואני' שיהיה אומנם אווילי אך גם אמיתי".

23. ז' פתחה את החלון אל המרפסת, הסתכלה על התרמילים וסגרה אותו. היה רצון לסלק דברים דביליים יומיומיים, לכן היא לא סגרה את הדלת באופן מכאני אלא בעודה חווה הסחות דעת כאוטיות התמקדה בסגירתה ההדוקה של הדלת. כשהיא יצאה מאחורי הווילון, בודהי שאל "את בטוחה שסגרת את המרפסת?"

- כן.

- סגרת בטוח?

- כן (מעניין מדוע הוא שואל, אין אפילו רוח פרצים בגללה הוא היה יכול לשער שהמרפסת פתוחה).

- בטוחה שסגרת?

ז' מסתכלת על בודהי (כי היא הייתה בטוחה ב-10 שהמרפסת סגורה ורק רצתה להראות לו זאת) ומושכת את הידית – הדלת נפתחה.

24. תיאורה של ח': "עמדתי בתחנת אוטובוס וחיכיתי לבודהי. כבר הייתי ראשונה בתור ומאוד רציתי שהוא יבוא מהר עד כמה שאפשר. לכן לעיתים קרובות מאוד הסתכלתי ימינה מחפשת אותו בין העוברים והשבים. לעיתים רחוקות הסתכלתי שמאלה לשניות ספורות כדי לראות אם מגיע האוטובוס ובאופן מכאני הייתי מביטה באנשים העומדים בתור השמאלי. באחת הפעמים שהסתכלתי על האנשים מימין, הסתכלתי שמאלה, הבטתי כשתי שניות על האנשים בתור והסתובבתי שוב ימינה. ברגע זה בודהי ניגש אליי מאחורה. אם לחשוב שתוך שתי השניות שהסתכלתי שמאלה הוא רץ את כל המרחק מימין שנמצא בשדה הראיה שלי (השדה הראיה שלי היה נרחב, ראיתי אנשים שיצאו מהקיוסקים הראשונים שליד הכביש) שהוא רץ מאחוריי באותו קצב שאני הסתובבתי – זה פשוט בלתי אפשרי וגם משונה כי הוא לא היה נראה מתנשף."

25. תיאורה של ט': "אמרתי לבודהי להעיר אותי בלילה. הוא אכן עשה זאת. אני זוכרת שברגעים הראשונים תודעתי הייתה צלולה מאוד. שום ישנוניות. אינני חווה מצבים אפילו דומים לאלה לאחר שאני מתעוררת. בבוקר אני בדרך כלל מתעוררת עם רמת ישנוניות 5-6, בלילה הרמה היא 10. לעיתים קרובות אני אפילו לא מצליחה ישר לקום מהמיטה. לעומת זאת, במקרה הזה ברגע הראשון שפקחתי את עיניי הייתי צלולת דעת ברמה של 10, זכרתי בבירור את התמונה הויזואלית – דמותו של בודהי בפתח הדלת ומאחוריו אור. צלילות עוצמתית בלתי מוכרת בתפיסות שלי – אפילו בבוקר אני חווה דברים כאלה. אמרתי לו משהו והוא הלך. באותו רגע התודעה התערפלה עד ל-6, אחר כך עד ל-10, הופיעה ישנוניות כך שבקושי קמתי. אינני זוכרת כיצד בדיוק הוא העיר אותי – קרא לי או אמר משהו. בטוח שהוא לא נגע בי כי הוא היה ליד הדלת במרחק של כמה מטרים ממני".

26. תיאורו של י': "שיחקתי שחמט עם בודהי. לאחר המהלך הראשון חשבתי על משהו ובודהי שאל "אתה חושב עם המהלך השישה עשר?". צחקתי ואמרתי שמספר האופציות הוא כה גדול שאינני מסוגל אפילו לתאר לעצמי מספר כזה. הוא ענה שאף לא אחד לא בוחן מספר כה גדול של אפשרויות אלא רק דרכים ממשיות של התפתחות המהלכים. אמרתי שגם מספר האופציות הממשיות הוא מאוד גדול, אפילו המחשב של אלופים אינו מסוגל לחשב זאת. אז, לאחר הפוגה קצרה, בודהי אמר "את המהלך השישה עשר שלך תעשה עם פרש". לאחר שנייה הוסיף "ממשבצת שחורה ללבנה". אף אחד לא התייחס לדבריו כי הצפי הזה היה לגמרי אבסורדי. לאחר פרק זמן ממושך שכבר היינו משחקים בודהי לפתע אמר "תראה עכשיו היה המהלך השישה עשר ואתה העברת את הפרש ממשבצת שחורה ללבנה". התחלנו לספור את המהלכים, אך לא הצלחנו לשחזר במדויק את המשחק. בודהי לא באמת עזר לי לעשות זאת, לכן לא הייתי בטוח שזהו היה המהלך השישה עשר ולא החמישה עשר. עם זאת בודהי שיחק וכמעט לא הסתכל על הלוח – בו-זמנית הוא דיבר עם שתי מורדות, קרא איזה מכתב בדוא"ל וכדומה. רק לאחר שהייתי עושה מהלך הוא היא מביט במהרה על הלוח ועושה את מהלכו. רמתו הגבוה מאפשרת לו לנצח את המשחק גם כשהוא משחק בצורה כזאת, כלומר אין לשער כי הוא הצליח להוביל את המשחק למצב כזה באמצעות מאמץ מוחי בלתי נתפס, שבמהלך השישה עשר איאלץ לעשות דווקא את המהלך הזה. מורדות שתשומת ליבם נמשך אל האירוע המשונה הזה נראו מבולבלים. עדיין האירוע היה משונה מדיי אז כנראה כולם החליטו לחשוב שזהו "אומנם מוזר, אך זה צירוף מקרים". בודהי כנראה הבין זאת ולפני המשחר הבא, לאחר שחשב שתי שניות, אמר שהמהלך התשיעי שלי יהיה עם צריח. התחלתי לספור מהלכים. עם זאת חשבתי שאני יכול לא לשחק עם הצריחים כלל – זהו יהיה משעשע "להראות לבודהי מה זה". באופן כללי החלטתי לא לשחק עם הצריח במהלך התשיעי, בהתחלה יש כל כך הרבה אפשרויות התפתחות המשחק שזה לא מסובך. המשחק התפתח בצורה רגועה, לא היו שום מהלכים שאולצנו לבצע, כל אחד שיחק כפי שהוא רצה, וכאשר במהלך השמיני שיחקתי עם הצריח, בודהי אמר "הנה אתה רואה זהו המהלך התשיעי". אני עניתי "לא, זה השמיני! אני ספרתי!" בודהי הציע לקחת לוח שחמט אחר ולחזור על המהלכים ולספור אותם – עשינו זאת ללא שום קושי. המהלך הזה היה התשיעי! אינני מבין איך יכולתי לטעות בחישוב."

27. תיאורו של כ': "אתמול ראינו סרט. בסרט הראו בניין גדול ויפה, משרדים של תאגיד על. חשבתי שזה "משרד המורדות של העתיד" ובודהי באותו רגע אמר את אותו הדבר".

28. תיאורה של ל': "אני, בודהי, מ' ונ' נסענו באוטובוס קומתיים עם מיטות. בקומה התחתונה יש מושבים רגילים ומעליהם יש מיטות זוגיות ששם ישנים. אני ובודהי היינו על מיטה כזאת – מצד אחד שלה נמצא חלון, משני צדדים אחדים – קירות והצד הרביעי ללא קיר, יש שם מעבר עם וילון. ישבנו נשענים על המעקים עם הפנים אחד כלפי השני. ברגע כלשהו בודהי עבר למקום אחר והתיישב כך שפניו היו מופנות אל החלון וגבו אל הווילון. לא התייחסתי לזה משום שאנחנו לפעמים היינו מחליפים מקומות (אומנם בצורה כזאת לא ישבנו כי זה לא נוח – אין על מה להישען). לאחר כמה דקות שמתי לב שבודהי יושב כביכול רגיל, בתנוחתו אין שום דבר משונה, כמו גב מתוח – ישי או כפוף. שמתי לב למחשבותיי וחשבתי – מדוע בכלל שמתי לב לכך שהוא יושב באופן טבעי? מניין המחשבות הללו בדיאלוג הפנימי? לפתע הבנתי שהוא יושב ונשען אחורה כאילו נשען על קיר רגיל. אך אין שום קיר מאחוריו! מאחוריו רק הווילון הרוטט ממשב רוח ומאחורי הווילון – מסדרון! פי נפער, פשוטו כמשמעו. הייתי המומה עד כדי כך שחשבתי שאתעלף. בודהי צחק עליי, התבדח, ואילו אני הייתי כל כך מזועזעת שלא יכולה להגיד מילה, לא יכולתי לזוז. כאשר כושר הדיבור חזר אליי, הדבר הראשון שאמרתי היה "אתה כנראה מאמץ את שרירי הבטן". בודהי הציע לי לגעת בשרירי הבטן. נגעתי בו, בשרירי הבטן, הגב, ברגליים – כל השרירים היו רפויים לחלוטין. התיישבתי עליו, נשענתי, דחפתי, ואילו הוא ישב באותה צורה רפויה ורגועה ולא נשען אחורה חזק יותר, כפי שצפוי שהיה לו הוא היה מאמץ את שרירי הבטן. הוא לא היה יכול להישאר מאוזן מהדחיפות שלי בלי להישען אחורה ולא לסנטימטר אחד. הוא צחק עליי ואחר כך הרים את רגליו והניח אותם על החלון, כך שאם הוא היה מחזיק את עצמו הודות לשרירים, עם הרגליים המורמות הוא לבטח היה נופל לתוך המסדרון.  ישבתי עליו כשעה. כל הזמן הזה הרגשתי כה המומה (יכולתי רק לזוז ולדבר), כמו כשהייתי כאשר ראיתי אותו מבצע לביטציה (ריחוף). בניגוד אליי, בודהי היה רגוע, קולו לא רעד ממתח, נשימה סדירה, הוא דיבר אתי, התבדח, חיבק. כמה פעמים הוא התכופף קדימה כדי לחבק את רגליי ואחר כך שוב נשען אחורה. תנועותיו היו כאלה כאילו הוא נשען על קיר בלתי נראה, כלומר, תחילה תנועה מחליקה אחורה ואחר כך נגיעה רכה של הגב בקיר הבלתי נראה."

29. תיאורה של ס': "הגענו עם בודהי ועם ע' לתחנת הרכבת התחתית ופנינו אל היציאה. ע' ואני עלינו במדרגות הנעות שלא זזו ואילו בודהי לקח את המדרגות הנעות שפעלו. ע' רצה במדרגות ואני אחריה. אני הספקתי למשוך את בודהי בשרוולו אשר זז לאט בתור האנשים הרוצים להגיע אל המדרגות הנעות. אני רצתי במדרגות והבטתי קדימה לבדוק אם בודהי הגיע כבר אל המגרדות הנעות ואם כן – אז הוא רץ למעלה או רק עומד. חשבתי על המקרה בשדה התעופה שעליו סיפרה ע', כאשר בודהי עבר איכשהו את התור, את המכס, את המסדרון וצץ לפניה. לא ראיתי אותו. רצתי עד למעלה, נעצרתי ליד המדרגות הנעות וניסיתי לראות איפה הוא. הוא איננו. חיכיתי מספר דקות כי שיערתי שהתור למדרגות הנעות שפעלו היה ארוך יותר ממה שחשבתי. אחר כך ניגשתי אל חסמי הכניסה ובדקתי אם הוא ביציאה. בודהי לא היה שם. יצאתי מתחנת הרכבת התחתית וראיתי שהוא עומד בחוץ עם ע'! לא יכולתי לפספס אותו כי בכוונה כל הזמן חיפשתי אותו. הוא פשוט עבר מקום ולא היה על המדרגות הנעות המזורגגות אלא ישר הופיע היציאה יחד עם ע'." ע' מוסיפה: "כשרצתי למעלה במדרגות הנעות, הסתובבתי לראות איפה ס' ובמיוחד איפה בודהי (הכרתי את יכולתו לעבור ממקום למקום). ראיתי שס' עלתה אחריי ושבודהי לא היה מאחור. חשבתי שבודהי יעלה במדרגות הנעות בעודו עומד ולא יעלה ברגל. הסתכלתי על המדרגות הנעות הסמוכות כחצי דקה, תוך זמן זה המרחק ביני לבין ס' הצטמצם כל שבודהי לא היה יכול לעבור בלי שנבחין בו לו היא היה עובר בינינו. הסתובבתי ופניתי אל היציאה. כש יצאתי החוצה הסתובבתי וראיתי את בודהי הולך מאחוריי. לא האמנתי שזה אפשרי אך הוא היה כאן. הבטתי לצדדים – היכן ס'? חשבתי שאולי גם היא למדה לעבור מקומות? ברגע זה ס' יצאה החוצה וראתה אותנו."

30. תיאורה של פ': "באותו יום במערה אני הוצאתי סלט מהמקרר והסתכלתי על שולחן מחפשת מזלג. דברים מעטים היו על השולחן – זוג ל סכינים וכפיות. הסתכלתי טוב-טוב על השולחן פעמיים. הלכתי להביא מזלג. בזמן הזה בודהי ישב ליד השולחן שתה תה ואכל סנדוויץ'. חזרתי אל השולחן. בודהי עשה מספר צעדים וגם ניגש אל השולחן. לקחתי קצת מהסלט ולפתע אני רואה שעל השולחן מונח מזלג נוסף ועמו בודהי כרגע גם לקח סלט. פי נפער – הרי אני פעמים בחנתי את השולחן ולא היה שם שום מזלג ובודהי לא הלך לשום מקום. אך לעזאזל מאיפה הוא השיג את המזלג. אינני יכולה לייחס את שני המקרים לחוסר תשומת הלב שלי משום שבכוונה הייתי מאוד קפדנית, שמתי לב, בדקתי ובדקתי שוב. במקרים הללו הייתי ערנית לא ב-90% ולא ב-99% אלא ב-200%."

31. בודהי וצ' היו באמבטיה. צ' נשענה על בודהי, יושבת בין רגליו. היא הייתה בדיאלוג פנימי כאוטי ונזכרה בבדיחה כאשר בחור עם חמרמורת מגיע למכולת ושם כתוב "אין בירה". הוא התעצבן: "היו יכולים לכתוב פשוט "אין בירה", אבל הם כתבו "אאאייין בירה" (עם אינטונציה מלגלגת)". ברגע זה בודהי לוחש לאוזנה של צי עם אותה אינטונציה "אאאייין בירה!" צ' קופצת מהאמבטיה ונופלת לתוכה שוב. היה צריך לנגב שלוליות.

32. ק', ר' ובודהי חזרו מהטרק באוורסט ועברו ליד עיירה סנאסה. עצרו בשביל כדי להתבונן בהרים ולידם במרחק כ-7 מטרים היה שולחן ארוך עם תכשיטים טיבטיים שונים, מזכרות וכדומה. ק' עמדה והסתכלה על שולחן זה. בודהי עמד במרחק של מטר ממנה והביט בכיוון ההפוך. לאחר זמן מה בודהי שואל אותה "את רוצה את היאק הזה"? זו לא הייתה שאלה אלא שאלה רטורית, כי האינטונציה עלתה בסוף המשפט ולא בתחילתו. אך זה לא ממש חשוב. בכל השולחן היו רק שני צעצועי יאק בקרב עשרות דברים אחרים וק' חשבה שהיא רוצה לקנות את היאק רגע לפני שבודהי שאל אותה על כך. לבודהי לא שום בסיסי לשער שהיא רוצה את היאק הזה: אף פעם לא דיברנו על זה. הוא גם לא ראה על מה היא מסתכלת: על השולחן או על ההרים שמעבר לו ובטוח לא על המקום המדויק שעל השולחן. לפני הטרק קנינו כמה תכשיטים אך לעולם לא התעניינו בצעצועי יאק.

33. תיאורה של ש': "בודהי היה באמבטיה. הדלת הייתה סגורה. בין האמבטיה לבין הכניסה לחדר כ-4 מטרים. אני ישבתי על המזרן בעומק החדר, יחד עמי היו ת', א', ב'. התנגנה מנגנה מהנגן אשר היה מונח כמעט ביציאה מן החדר. א' וב' דיברו על מחול. אמרתי לת' שכשאני רואה את הגוף היפה ואת הפרצוף היפה של בודהי, מופיע הרצון להוליד וודאות-500, נעלמות מחשבות סקפטיות  על כך שניתן לחיות 500 שנה. כשאר בודהי יצא מהאמבטיה הוא הציץ אל תוך החדר ואמר לי "אולי תרצי תחילה להוליד וודאות-150, הרי זה הרבה יותר קל"? בשום אופן הוא לא היה יכול לשמוע את מה שאמרתי כי היה בינינו מרחק גדול, דלת סגורה, במרכז החדר עמדו ופטפטו א' וב' וגם התנגנה מוזיקה בכניסה לחדר ואני דיברתי עם ת' בשקט."

34. תיאורה של ג': "בודהי שאל אותי מדוע אני כעת לא גרה בדירה ההיא. עניתי "כי יש שם ריהוט סובייטי", אך בתחילת המבע בערך על המילה "כי", הוא אמר "תזרקי!" לא ניתן היה לנחש, הוא אף פעם לא היה בדירה ההיא ואני אף פעם לא סיפרתי לו מה יש שם. היו יכולות להיות אלף סיבות לא לגור בה."

35. ד' לא הייתה בקשר עם בודהי זמן רב, אחר כך כתבה לו מספר מכתבים. לאחר מספר ימים הופיע בה רצון חזק לדבר עמו. באותו יום היא בדקה את הדואר ושם היה מכתב ממנו "אם את רוצה – תבואי."

 

04-07) כמובן, אין לתת הסבר אחד לכל המקרים הללו, אך ביחס לכמה מהם ניתן להביע השערות המסבירות אותם אם נחשוב על הדברים הבאים.

באופן לא ברור ומשונה הגוף שלנו מסוגל להעביר את התפיסה של הגלים האלקטרומגנטיים לדימויים. את גלי הקול – לצלילים. את פעילות הגומלין של השדות האלקטרומגנטיים – לתחושות המישוש (הרי התחושה כשהאצבעות נוגעות בשולחן היא התוצאה של פירוש האינטראקציה בין קליפת האלקטרונים של האטומים המרכיבים את השולחן ואת העור). אם הכול יתרוצץ לפני העיניים – עבודתו של המנגנון המפרש תשובש ולא נוכל לראות דבר. אותו דבר – עם הצלילים ועם התחושות האחרות. מה אם התרוצצות בלתי נלאית של דיאלוג פנימי כאוטי משבשת את עבודתו של סוג נוסף של אינטרפרטציות? הייתכן שכאשר דפ"מ נעלם, מופיעות מחשבות מסוג אחר אשר הינן אינטרפרטציות של פעולות הגומלין הקיימות בין הגוף לבין העולם מסביב? למשל, אני הולך לקנות כרטיס חופשי-חודשי ופתאום מופיעה המחשבה "הכרטיסים אזלו". מופיעה הדמות של מישהו שאומר "כך קרה, לא הספיקו להדפיס" ודמות של אדם אחר אשר תופס את הראש וצועק משהו בתשובה. עם זאת אינני חש אפרוריות לא הודף שעמום באמצעות מילים ריקניות – אלה מחשבות ודמויות אשר הופיעו מעצמן על בסיס רקע מואר בוהק, מחקר מרתק, חיים מלאים. אני מגיע לקופה ואומרים לי "לא הספיקו להדפיס את הכרטיסים". מקרה כזה קורה בפעם ראשונה מזה כמה שנים. האם הגוף שלי הצליח לפרש באופן מסתורי כלשהו תפיסות מסוימות כך שבסופו של דבר התקבלו מחשבות ודמויות הכוללות מידע מעניין עבורי?

אופן זה של תפיסת המציאות נראה משונה, מיסטי. אך אם נחשוב, האם התפיסות הויזואלית שאליה אנחנו רגילים אינה גם משונה ומיסטית?

ההשערה על אפשרות לתפוס כך את העולם עלולה להיראות פנטסטית רק משום שהפסקת להתפעל. הפסקת לקבל את המתרחש סביבך כנס, כרז, הפכת את הכול לשגרה. אך למעשה ניסים כאלה אינם נדירים. אני מסתכל למרחק ורואה פיל. הפיל הזה נמצא במרחק של קילומטר ממני אך אני כבר יודע שהוא שם, אני יודע איך הוא נראה, לאן הולך, מה אוכל וכדומה! דמיין עד כמה זה היה יכול לזעזע מישהו ללא כושר ראיה, שמיעה, מישוש! אנו יכולים לראות – זהו מנגנון מופלא של אינטרפרטציית גלי האור המגיעים לעין. וזה מדהים.

אדם המגלה לראשונה את האפשרות הזאת, ללא ספק, מזועזע. כאילו חיית כל חייך ללא אוזניים, ללא עיניים, ללא לשון ואף – ולפתע אתה חש מפל של צורות תפיסת העולם שאותן אפילו לא דמיינת. "עבר", "עתיד", "מאורעות בלתי ידועות" ודברים רבים אחרים – כל מה שהיה נראה בלתי אפשרי עקרונית להבנה ישירה, הופך להיות גלוי כאן ועכשיו, בצורה של ידע ישיר, בצורה של תפיסה ישירה. האם לא מרתק לחקור את כל זה?

זה אפשרי רק כאשר אתה:

·        השגת את הסילוק המוחלט של כל האמ"ש

·        40, 100, 200 פעמים ביום אתה נזכר בהיותך במצב שחווית תפ"מ, "קופץ" לתוכן, כלומר, מוליד אותן

·        חווה רקע מואר אינטנסיבי בלתי פוסק

·        חווה רקע בלתי פוסק של תענוג בגוף

·        מסתכל במבט ביקורתי על כל רעיון אשר לא נחקר לפני כן. האם יש לו ביסוס, האם אין סתירות, האם קיימת בו צלילות שכלית וכדומה, כלומר, אינך אדם דוגמטי

·        מחפש רצונות משמחים ומנסה לממש אותם, עוסק בסלקציית הרצונות

·        כתוצאה מהנ"ל חווה קרעים בדיאלוג הפנימי הכאוטי, המכאני.

 

04-08)  הרצון להבחין בתפיסות, לא משנה באיזו צורה הוא מתגלה, תמיד מעביר את התפיסות לכיוון התפ"מ, כלומר, כמות התפ"מ גוברת. למשל, אם אני חושב שהייתי יכול עכשיו לחוות תפ"מ או שואל את עצמי – כיצד זה קורה שברגע מסוים לפתע יש פרץ של תפ"מ, או מנסה לגלות מה אני חש כרגע, למה אין עכשיו תפ"מ חזקות? כל ההרהורים הללו מלווים בתשומת לב יתרה לתפיסות הקיימות. הניסיונות להבחין בתפיסות הקיימות מובילים להתפרצויות התפ"מ. ככל ההבחנה מוצלחת יותר, כל ההתפרצויות הללו תדירות יותר וחזקות יותר. כך, קל לבדוק שההבחנה יוצרת רזוננס עם תפ"מ.